הכנס ה25

השימוש בטלפון חכם הפך לשכיח בשנים האחרונות. המחקר על שימוש אימהי בטלפון חכם בנוכחות הילד מצביע על השפעות שליליות על אינטראקציית אם-ילד, כגון ירידה בתגובתיות האימהית ובכמות התשומה הלשונית שהאם מפנה לילד. תשומה לשונית הינה גורם מרכזי בהתפתחות שפה אצל פעוטות. תשומה עשירה, מורכבת ומותאמת לילד נמצאה תומכת בלמידת שפה. מאידך, תשומה מצומצמת ודלה קשורה לתפקוד שפתי ולימודי נמוכים יותר. לאור החשיבות של תשומה לשונית, המחקר הנוכחי בדק את השפעת השימוש האימהי בטלפון חכם על איכות התשומה הלשונית המופנית לפעוטות. המדגם כלל 33 דיאדות אם-ילד ממחקר ניסויי קודם. הפעוטות היו בעלי התפתחות טיפוסית ובגילאי 36-24 חודשים, והאימהות היו ממיצב סוציו-אקונומי בינוני-גבוה ובגילאי 45-25 שנים. הניסוי כלל אינטראקציית אם-ילד בשלושה תנאים בהם ניתנו מטלות לאם: משחק חופשי ששימש כביקורת; קריאה בכתבי-עת; ושימוש בטלפון חכם. במחקר הנוכחי נבדקו מדדים חדשים המאפשרים הסתכלות רוחבית על איכות התשומה הלשונית במימד הקונספטואלי (רמת מופשטות), השפתי (מדדים דקדוקיים: מורכבות תחבירית ומורפולוגית; ומדדים לקסיקליים: נדירות, מגוון וחזרתיות) והאינטראקטיבי (משוב שפתי לטעויות). ניתוח התוצאות העלה כי ביחס למשחק חופשי, בתנאי טלפון חכם נמצאה ירידה במדדים הלקסיקליים של המימד השפתי ובמימד האינטראקטיבי – האימהות השתמשו בפחות מילים נדירות, הציגו פחות מגוון וחזרתיות בתשומה, וסיפקו פחות משוב לטעויות של הילד. לא נמצאה השפעה על יתר המדדים וברובם תנאי כתבי-עת נמצא דומה לטלפון חכם. הממצאים מראים השפעה חלקית לשימוש אימהי בטלפון חכם על איכות תשומה לשונית, ייתכן משום שהיבטים מסוימים מושפעים יותר ממוסחות כתוצאה של שימוש בטלפון חכם. המחקר הנוכחי פותח פתח למחקרים עתידיים שיבחנו את ההשפעה האפשרית של שימוש אימהי בטלפון חכם על ההתפתחות של פעוטות בתחום השפה ובתחומים אחרים.

מבוא: מחקר זה מתאר את פיתוח הכלי Home Observation Pediatric Evaluation (HOPE) , בהתבסס על מודל הICF במטרה להעריך את העצמאות בפעילות וההשתתפות של ילדים בסביבתם הטבעית באמצעות סרטונים ביתיים שמלצמים ההורים. הנחת יסוד של הICF היא שישנה משמעות להערכת השתתפותם של ילדים עם מוגבלויות בסביבתם הטבעית. סרטוני בית יכולים לתרום להערכה מדויקת ואקולוגית ולאפשר להורים להיות משתתפים פעילים בתהליך ההערכה.
משתתפים ושיטות: על-מנת ליצור את פרוטוקול ה HOPE ערכנו סקירת ספרות, קבוצות מיקוד עם הורים (n=4) ואנשי מקצוע (n=9) וסקר הורים (n=51) . המרכיבים המרכזיים שנכללו בכלי כללו עצמאות בפעילות, השתתפות, תפקודי גוף (סנסומוטוריים ותפקודים ניהוליים), גורמים סביבתיים ואישיים. תוקף התוכן אושר על ידי אנשי מקצוע (n=31) ונערך מחקר חלוץ כדי לבחון את ההתכנות של הכלי עם משפחות (n=8) של ילדים בגילאי 6-18 עם מגוון מוגבלויות. ההורים צילמו את ילדיהם מבצעים שלוש פעילויות בבית, והמטפלים קידדו את הסרטונים באמצעות HOPE כאשר הציונם הושוו ל-WeeFIM. נערכו ראיונות עם ההורים והמטפלים לגבי השימושיות והישימות של HOPE.
תוצאות: הורים ומטפלים דיווחו שהHOPE שימושי וישים. נמצא מתאם חזק בין ציוני הפעילות ב HOPE ל WeeFIM (r=0.970, p < 0.001). ניתוח הראיונות הדגיש כי השימוש בכלי נקשר לשירות ממוקד במשפחה, תוקף אקולוגי של ההערכה, ומתן פרספקטיבה רב ממדית ומקיפה על פעילותו והשתתפותו של הילד. תוצאות מחקר החילוץ הובילו לשינויים מסוימים בפרוטוקול של HOPE.
סיכום: הממצאים מציעים כי HOPE הוא ישים ונוח לשימוש על ידי משפחות ומטפלים, ומקדם הערכה בגישה ממוקדת משפחה. מחקר גדול יותר עם 35 ילדים נמצא בתהליך כדי להעריך את מהימנותו, תוקפו ויעילותו של HOPE ככלי ממוקד משפחה.

רקע. לאור הגיוון הרב-תרבותי באוכלוסייה, קיים צורך במתן מענה לצרכי אנשים מרקע חברתי-תרבותי מגוון, כדי לשפר את התקשורת עימם ואיכות השירותים הניתנים להם. לשם כך נדרשת התאמת כלי הערכה, ופרוטוקולים של התערבות לתרבות הקליינטים/מטופלים. בהצגה זו יתוארו עקרונות וממצאי מחקרים אודות התאמה תרבותית של כלי הערכה ופרוטוקול התערבות בריפוי בעיסוק עבור אוכלוסיות מרקע תרבותי מגוון.

שיטות. התאמה תרבותית של כלי הערכה תוצג באמצעות תיאור ממצאי מחקר שבחן התאמת כלי מבוסס תמונות, המיועד להערכת התפיסה העצמית של תפקודי ניהול של ילדים (PIC-ME), לאוכלוסייה החרדית, באמצעות סקר בקרב 30 מרפאות בעיסוק מומחיות, קבוצת מיקוד והעברת הכלי ל-20 ילדים.

התאמה תרבותית של פרוטוקול התערבות תוצג באמצעות תיאור ממצאי מחקר שבחן התאמת תכנית התערבות קוגניטיבית-תפקודית (Cog-Fun) לילדים עם ADHD באוכלוסייה החרדית, באמצעות מחקר משולב (כמותני ואיכותני) שכלל 28 מרפאות בעיסוק מומחיות. כמו כן יוצגו ממצאים אודות התאמת הפרוטוקול לאוכלוסייה הערבית.

תוצאות. הממצאים אודות התאמת כלי הערכה הצביעו על צורך בהתאמת חלק מפירטי הכלי והתמונות הנכללות בו עבור האוכלוסייה החרדית (כגון, פעילויות, מגדר וסביבת הבית). הכלי המותאם נמצא כמתאים לשימוש בקרב אוכלוסייה זו, ובעקבות כך פותחה גרסה מותאמת הנמצאת בשימוש בשדה הקליני.

הממצאים אודות התאמת פרוטוקול ההתערבות העלו צורך בשינוי חלק מהפריטים (כגון תמונות ושמות) ובהתייחסות למאפיינים הייחודיים של כל אוכלוסייה (כגון, ערכים, הרגלים ושגרות משפחתיות, תפיסות ועמדות ביחס לאבחנה וטיפול וחיזוק הקשר בין הגורמים המעורבים)

מסקנות. ממצאי המחקרים מספקים ראיות מחקר לשימוש בכלי ובפרוטוקול ההתערבות לאוכלוסיות שעבורן הותאמו. בנוסף, הממצאים מדגישים את הצורך בהתייחסות למאפיינים הייחודיים של אוכלוסיות מגוונות, וצורך בתשומת לב ובבדיקה מעמיקה של ההתאמות הנדרשות בתהליכי ההערכה והתערבות טיפולית בקרב אוכלוסיות אלו.

הערכה מדויקת של השינויים השנתיים בשכיחות הפרעות הספקטרום האוטיסטי (ASD) חיונית לתכנון הרחבת שירותי האבחון, החינוך וההתערבות בקצב מתאים.

מחקרים קודמים מישראל דיווחו על עלייה בשכיחות ASD בקרב ילדים בני 8, מ-0.3% בשנת 2008 ל-0.65% בשנת 2015 ועד 1.3% בשנת 2018. במחקר זה, ניתחנו נתונים שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי (מל”ל), ארגון ממשלתי שמאשר ומפקח על כל הילדים עם ASD המקבלים שירותי רווחה בישראל, וכן משירותי בריאות כללית (שב”כ), קופת החולים הגדולה ביותר בישראל, המספקת שירותי בריאות לכ-52% מהאוכלוסייה.

הנתונים משני המקורות כללו קבצים שנתיים משנים 2017 עד 2021, המפרטים את מספר המקרים של ASD לפי שנת לידה בקרב ילדים בגילאי 1-17. נתונים אלו איפשרו לנו להעריך את השכיחות השנתית של ASD בקרב 3.5 מיליון ילדים שנולדו בין השנים 2000 ל-2020 בישראל.

שני מקורות המידע הראו עלייה כמעט כפולה בשכיחות ASD בקרב ילדים בני 1-17 בין השנים 2017 ל-2021. שיעורי השכיחות שהוערכו השתנו לפי קבוצות גיל:

בקרב ילדים בני 2-3 (גילאי פעוטון) נרשמה עלייה מ-0.27% ל-1.19% (עלייה של יותר מפי 4).
בקרב ילדים בני 4-6 (גילאי גן) השכיחות עלתה מ-0.8% ל-1.83%.
בקרב ילדים בני 8, השכיחות עלתה מ-0.82% ל-1.56% לפי נתוני המל”ל.
מסקנות
תוצאות המחקר מצביעות על כך ששכיחות האוטיזם ממשיכה לעלות בישראל, עם מגמה של אבחון בגילאים מוקדמים יותר. ממצאים אלו מדגישים את האתגר הניצב בפני ספקי שירותי הבריאות והחינוך להתמודד עם הצרכים של אוכלוסיית אוטיזם שגדלה במהירות.

רוב הילדים האוטיסטים חווים עיכוב מוקדם ברכישת השפה והדיבור, מתוכם כ-25-30% יישארו לא מילוליים, או מילוליים באופן-מינימלי (Minimally-Verbal, MV) לאורך חייהם, למרות שנים של התערבות טיפולית. לכן, רכישת השפה הדבורה הינה במוקד תוכניות התערבות מוקדמות שנחשבות קריטיות להצלחה בהמשך החיים. במחקר הנוכחי רצינו לבחון אילו גורמים מנבאים את ההתפתחות של השפה הדבורה בקרב ילדים אוטיסטים MV בגילאי 1-4.

ניתחנו נתונים של 101 ילדים אוטיסטים בני 13-50 חודשים בזמן האבחנה, שעברו שתי הערכות ADOS-2: אחת במועד האבחנה (T1) והשנייה 12-24 חודשים לאחר קבלת האבחנה (T2). סיווגנו את הילדים על-פי סקאלה בת 8 נקודות לפי Visser (2017) (0=שפה שוטפת, 7=העדר שפה דבורה), וכללנו במחקר רק את הילדים שהיו MV ב-T1. ב-T2 הילדים סווגו לקבוצות לפי היכולת המילולית: MV (6-7), מילים בודדות (4-5), צירופים (2-3) ודיבור שוטף (0-1). הקשב המשותף (JA) חושב על ידי סכימת 6 פריטים מתוך ה-ADOS-2 לפי Gotham (2007) (הצבעה, מחוות, הצגה, יוזמת קשב משותף, תגובה לקשב- משותף, קשר-עין יוצא דופן).

ילדים אשר רכשו שפה דבורה היו בעלי ציונים נמוכים יותר ב ADOS-2-SA ב-T1 (F(2, 98)=5.531, p=0.005). גם ציוני ה ADOS-SA-CSS וגם ה-JA נמצאו כמנבאים מובהקים להתפתחות השפתית ב-T2. הציונים הקוגניטיביים ב-T1, ציוני ה-ADOS-2-RRB ב-T1, השכלת אם או משך השהות בחודשים במסגרת חינוך-מיוחד לא היו שונים באופן מובהק בין הקבוצות. רק השינויים ב-JA לאורך זמן היו שונים באופן מובהק בין הקבוצות (F(97, 2)=9.65, p=0.001). מממצאים אלו עולה כי מיומנויות הקשב-המשותף בעת קבלת האבחנה, וההשתנות שלהן לאורך זמן, מהוות את אחד מהמנבאים המשמעותיים ביותר להתפתחות שפתית מאוחרת יותר בגילאי גן וכי השימוש בציוני ה-JA מתוך ה-ADOS-2, ועשוי להוות כלי להערכת התקדמות.

אבחנת ספקטרום האוטיזם שכיחה יותר בגברים מאשר בנשים, אם כי מחקרים אחרונים מדווחים על שינוי ביחס זה- מפי 4.5 לטובת זכרים עד לפי 3. הסיבות לכך הן מגוונות: הבדלים במנגנונים אטיולוגיים גנטיים, הבדלים מוחיים, השפעות הורמונליות בשלבים הטרום-לידתיים של התפתחות המוח, וייתכן שמדובר בהבדלים באופן האבחון והזיהוי בבנות. זיהוי שונות מוקדמת במסלולים ההתפתחותיים על פין מין, יכולה להוביל לאיתור מוקדם יותר של לקויות התפתחות לרבות אוטיזם ולהתערבות מוקדמת, ובכך גם לשפר את התוצאות ארוכות הטווח ואת התפקוד. בנוסף, ייתכן שכלי האבחון הקיימים כיום מתאימים יותר לאבחון אוטיזם בבנים, עם ״הסוואה״ ואבחון מאוחר יותר בבנות. ייתכן שניתן לזהות שונות התפתחותית כבר בשלב מוקדם יותר.
מטרות: לחקור את הקשר בין ממדים ושונות התפתחותית בעובר ובינקות, לבין התפתחות מאוחרת של מאפיינים של אוטיזם, בקרב בנים לעומת בנות.

שיטות: מדגם של 572 אימהות הרות עם עובר יחיד (286 בנים; 286 בנות), אשר בוצע אחריהן מעקב פרוספקטיבי משלב אמצע ההיריון ועד גיל 24 חודשים של הילד. נבחנו מדדי אולטרסאונד של גניטליה – AGD, גדילת הגוף ומדדים של המוח והצרבלום.
תוצאות: המעקב אחר הלידה הושלם עבור 510 תינוקות (257 בנים; 253 בנות). שאלון סקר לסממני אוטיזם בפעוטות ( Q-CHAT ) תוקף בישראל ברמת סף של 35 נקודות לאבחנה של ASD והראה סגוליות ורגישות גבוהה (0.99 ו-0.80 בהתאמה). נמצאו מספר מדדי אולטרסאונד וממדים הורמונלים הקשורים הן לאבחנה של ספקטרום האוטיזם בהמשך והן לעליה במדדי מאפיינים של אוטיזם

ב Q-CHAT (eta=0.074, p<0.003)

מסקנות: מחקר פרוספקטיבי זה מציע כי ממצאים טרום-לידתיים וסב- לידתיים על פי מין, קשורים לעליה בשכיחות סממני אוטיזם ובכך השונות ההתפתחותית ניתנת לזיהוי בשלבים מוקדמים יותר.

אבחנה מוקדמת של אוטיזם היא בעלת חשיבות רבה לשם מתן התערבות מתאימה במועד. הארגון האמריקאי לרפואת ילדים ממליץ לנטר ברציפות את התפתחותם של ילדים במהלך ביקורים שגרתיים, וכן לבצע בדיקות סקר ייעודיות לאוטיזם בגילאים 18 ו-24 חודשים.

מטרת המחקר הנוכחי הייתה לפתח שיטת הערכה חדשה לאוטיזם, המבוססת על כימות המידע מהערכות ההתפתחות השגרתיות ב”טיפת חלב” וחיזוי הסיכון לאוטיזם באמצעות מודלים של למידת מכונה. ביצועי מודלי החיזוי נבדקו בגילאים ותרחישים קליניים שונים, והושוו עם הביצועים המדווחים של M-CHAT.

במחקר עוקבה רטרוספקטיבי זה נכללו ילדים שנולדו בין ינואר 2014 לינואר 2023, וביקרו בטיפת חלב לצורך ניטור התפתחותם. התוצא שנבדק לשם זיהוי ילדים עם אוטיזם היה זכאות לקצבת ילד נכה בעילת אוטיזם, בהתאם לנתוני המוסד לביטוח לאומי אשר הוצלבו עם רשומות מאגר טיפת חלב. לכל ילד נשלפו ממאגר הנתונים משתנים דמוגרפים של האם, משתנים מילדותיים, מדדי גדילה ומדדי התפתחות לכל ביקור. הוגדרו מספר סוגי מודלי חיזוי, שנבדלו במשתנים ששימשו לבנייתם ובגיל לביצוע החיזוי.

מאגר המידע כלל נתונים של כ-1.2 מיליון ילדים. שיעור תוצא האוטיזם באוכלוסיית המחקר היה 1.6%. המודל הנבחר, בחיזוי בגילאים 18, 24 ,ו-36 חודשים, השיג ביצועים של שטח מתחת לעקומת ה-ROC 0.76, 0.83 ו-0.87, ורגישות 28%, 45% ו-55%, בהתאמה, בסגוליות 95% (תרשים 1). הרגישות של מודל החיזוי הייתה גבוהה יותר או שקולה לרגישות שדווחה עבור M-CHAT במחקרי עוקבה גדולים.

כלי החיזוי שפותח, בשילוב התערבויות יעילות לילדים שאותרו, עשוי לאפשר לילדים אלו לממש את פוטנציאל ההתפתחות שלהם במלואו.

Amit, G. et al. Early Prediction of Autistic Spectrum Disorder Using Developmental Surveillance Data. JAMA Netw Open 7, e2351052 (2024). doi:10.1001/jamanetworkopen.2023.51052

רקע:

התנהגות רפטטיבית בשנת החיים הראשונה עשויה לשמש סמן מנבא לסיכון של אוטיזם. עם זאת, טרם ידוע האם תנועה רפטטיבית בתינוקות בסיכון לאוטיזם קשורה להתפתחות הסימפטומים בתחום החברתי, עפ”י ההגדרה של אוטיזם.

מטרות:

בקשנו לבדוק את היחס בין תנועה רפטטיבית למשתנים חברתיים בשנת החיים הראשונה. לשם כך, חקרנו את התנהגותו של תינוק בן 9.5 ח` בסיכון (בהמשך אובחן באוטיזם), שהגיע עם הוריו לטיפול במרכז מפנה המתמחה באיתור וטיפול של ASD בינקות. הטיפול מתבסס על תאורית ההיקשרות ושם דגש על הקשר בין התינוק להוריו והמטפלות. בהתבסס על זאת, בחנו את ההיפותזה שנוכחות הורה מהווה מרכיב חברתי-רגשי המשפיע על תנועתיות רפטטיבית של תינוקות בסיכון לאוטיזם.

מתודה:

קודדנו מקטעי וידאו באורך 10 דקות שתועדו לאורך טיפול של 27 ימים. בחרנו בתנועות גפיים שבוצעו באופן חזרתי ורשמנו את הופעתן ברזולוציה של 25 פריימים לשנייה. במקביל, רשמנו את זהות המבוגר.ת ונתנו ציון מ-1 עד 5 לקרבה הפיזית שלו.ה לתינוק בכל פריים. תנועות שבוצעו באמצעות אותה גפה, במרווח קצר משנייה, קובצו לסדרות. בדקנו את כמות ואורך הסדרות בנוכחות המבוגרים וביחס לקרבתם הפיזית לתינוק.

תוצאות:

מצאנו שהתינוק ביצע פחות סדרות בנוכחות המטפלת לעומת בנוכחות הורה (H= 6.5518, p= 0.037), אך לא נמצא הבדל באורך הסדרות ביחס לזהות המבוגר.ת בנוסף, למרות שמגע נמצא כמפחית את כמות הסדרות, השפעה זו היתה תלויה בזהות המבוגר.ת בשני הפרמטרים, מספר הסדרות (F = 8.62, p<0.01) ואורכן (F = 4.01, p<0.01).

מסקנות:

תוצאות אלו מדגישות את חשיבות הבחינה המתמשכת של הופעת תנועות רפטטיביות כמנבאים של אוטיזם, בזיקה להתפתחות של קשיים בתחום החברתי, ובפרט כחלק מתהליך טיפולי הכולל את ההורים.

מחקרים רבים מעידים שאוטיזם מאובחן בקרב בנות בגיל מאוחר יותר , במיוחד אם האבחנה נעשית לאחר גיל הגן .

ההנחה היא שאבחנת אוטיזם לעיתים ממוסכת על ידי אבחנות קודמות , נפשיות , וכן כי יש צורך להעריך בנות בשאלת אוטיזם בהערכה איכותנית ולא כמותית , בגלל ביטויים התנהגותיים שונים של בנות עם קוגניציה תקינה והפרעת תקשורת , בהשוואה לבנים.

(Cook et al, 2023)

במאמרם של סטפנבורג וחבריו מ-2018, הוצע שהפרעת הספקטרום האוטיסטי עשויה להיות מצב נלווה להפרעת אילמות סלקטיבית. סקירת ספרות עדכנית העלתה שני מאמרים בלבד בנושא זה .

מאמר זה יציג 5 ילדות ונערות , אשר המשותף להן היה אילמות סלקטיבית או חשד לאבחנה זו , בגיל צעיר, והפרעת הספקטרום האוטיסטי אשר אובחנה בגיל מאוחר יותר .

כל הנבדקות עברו את הסף לסווג אוטיזם בכלי האבחון המקובלים.

(Lai et al, 2017, Rynkiewiecz et al, 2024, Nagar et al, 2021)

אנו מציעים שבנות עם אילמות סלקטיבית בגיל צעיר והפרעת הספקטרום האוטיסטי , מדגימות מצוקה גדולה אשר מובילה אותן לאבחנת אוטיזם בגיל מאוחר ולהגעה לסף הסווג לאוטיזם בכלי האבחון המקובלים, וזאת בניגוד לבנות עם קוגניציה תקינה ללא אבחנה של אילמות סלקטיבית.

מחקרי המשך יבדקו מדגמים גדולים יותר בשאלת המהלך ההתפתחותי והביטוי הקליני של אילמות סלקטיבית בגיל צעיר ואבחנת אוטיזם בגיל בוגר, וביטוייה הייחודי בקרב בנות.

ילדים על הרצף האוטיסטי חווים לעיתים קרובות עיכובים במיומנויות התפתחותיות שונות, ובפרט במיומנויות מוטוריות. מחקרים עדכניים תיעדו שכיחות גבוהה של קשיים מוטוריים הנעה בין 50%-95% מהילדים. חלק מהמחקרים מדגישים את חשיבות הקשיים במוטוריקה גסה בקבוצה זו, ומצביעים על קשר ההדוק בין מיומנויות מוטוריות לפונקציות חברתיות, רגשיות וקוגניטיביות. במכון להתפתחות הילד בשיבא תל השומר מתקיימות תוכניות טב”ם לילדים על הרצף האוטיסטי בגילאי 3-6. כחלק מהסל הטיפולי, הילדים מקבלים טיפול פיזיותרפיה פרטני/ טיפול רגשי נוסף. עד שנה”ל תשפ”ה החלוקה נעשתה לפי אבחונים קודמים, ללא היכרות מוקדמת עם הילדים. עלה צורך לחלק את הילדים באופן יעיל ומדויק יותר בהסתכלות רחבה על הילד ולפי מודל ה-ICF. לכן השנה, טרם שיבוץ הילדים לטיפולים הועבר סקרינינג מוטורי שנבנה על ידי צוות הפיזיותרפיה במכון. הסקרינינג כלל תשאול הורי, פריטים נבחרים מתוך אבחון PDMS-2 וגם משחק מוטורי חברתי בקבוצה. שילוב של משחק מוטורי בקבוצה נוסף לסקרינינג על מנת לצפות ביכולות ה- participation של הילדים, שאינן מתקבלות בהכרח מביצוע אבחון פרטני. הסקרינינג הועבר לכ- 24 ילדים. מתוך המידע מהסקרינינג הוחלט כי 12 ילדים יקבלו טיפול פיזיותרפיה פרטני. ל- 12 הילדים שמקבלים טיפול פרטני התבצעה השוואה בין הסקרינינג המוטורי לאבחון סטנדרטי PDMS-2/ bot-2 בהתאם לגיל הילד. כל 12 הילדים שהוחלט בסקרינינג כי זקוקים לטיפול פיזיותרפיה פרטני, זקוקים לטיפול פרטני גם לפי האבחון הסטנדרטי שהועבר להם בטיפול.

מחקרים מצביעים על כך שכ-20-30% מהילדים עם אוטיזם אינם מפתחים דיבור תפקודי לאחר גיל 5. ילדים אלו מוגדרים כילדים עם דיבור מינימלי. למרות השכיחות של תת קבוצה זאת בקרב ילדים בספקטרום האוטיסטי, קיים מחקר מועט על קבוצה זאת, ויש צורך להבין את המאפיינים הייחודים של ילדים בספקטרום האוטיסטי עם דיבור מינימלי כבסיס להתערבות.

מטרת המחקר הנוכחי היתה לבחון את הקשר בין יכולות קוגניטיביות, מאפיינים סביבתיים והתפתחותיים לבין יכולת דיבור בקרב ילדים בספקטרום האוטיסטי לפני ואחרי גיל 5 – שהנה תקופה רגישה להתפתחות שפה, תוך התמקדות בילדים עם דיבור מינימלי. מטרה נוספת היתה לבחון את השכיחות של ילדים עם דיבור מינימלי לפני ואחרי גיל חמש.

במחקר רטרוספקטיבי נותחו נתונים של ילדים שאובחנו בספקטרום האוטיסטי במרכז הלאומי לחקר האוטיזם באוניברסיטת בן גוריון. נותחו נתונים של 474 ילדים, שהניבו 588 תצפיות. הנתונים כללו מידע על מאפיינים קוגניטיביים, סוציו דמוגרפיים ולידתיים- התפתחותיים מתוך אבחונים שנערכו לילדים לפני ואחרי גיל 5.

נמצא כי אחוז הילדים בעלי דיבור מינימלי מתחת גיל 5 שנים עמד על 65.15% ומעל גיל 5 שנים, אחוז הילדים בעלי הדיבור המינימלי עמד על 17.5%, שכיחות זאת תואמת לשכיחות שנמצאה באחד המחקרים, אך נמוכה ממחקרים אחרים אשר לרוב מדגימים אחוז גבוה יותר (סביב 30%), ייתכן על רקע הבדלי גישות בהגדרת ובהערכת ילדים עם דיבור מינימלי.

ממצאי המחקר הראו גם הבדלים מובהקים ביכולות הקוגניטיביות בין קבוצת הילדים המדברים לבין קבוצת הילדים עם דיבור מינימלי. בנוסף, נמצאו הבדלים משמעותיים במאפיינים סוציו-דמוגרפיים בין הקבוצות. המחקר העלה שאלות חשובות לגבי האתגרים בהערכת יכולות קוגניטיביות של ילדים מתחת לגיל 5 והצורך בפיתוח כלי הערכה מותאמים לאוכלוסייה זו.

פציעות הן גורם משמעותי לתחלואה ולתמותה בקרב ילדים עם לקויות נוירו-התפתחותיות. זיהוי פציעות בסיכון בקרב ילדים אלו עשוי לספק מידע להורים ולמטפלים לפעול להפחתת הסיכון לפגיעות באוכלוסייה פגיעה זו.

המטרה הייתה להשוות את הסיכון לפציעות בקרב ילדים עם אוטיזם (ASD), הפרעת קשב וריכוז (ADHD), שילוב של אוטיזם והפרעת קשב וריכוז (ASD+ADHD), וילדים עם התפתחות תקינה (TD).

המחקר היה תצפיתי, רטרוספקטיבי, מבוסס-אוכלוסייה, אשר כלל 325,412 ילדים שנולדו בין השנים 2005-2009. המעקב שנמשך עד סוף 2021.
הנתונים נלקחו ממאגר שירותי בריאות כללית (שב״כ), סה”כ 1,072,980 ביקורים. המשתתפים סווגו לארבע קבוצות: ASD, ADHD, ASD+ADHD, ו-TD.

תוצאות ושיטות מדידה:
מודלים של רגרסיה בינומית שלילית שימשו להערכת הבדלים ביחסי שיעורי התחלואה (IRR) בביקורים בחדר מיון בין קבוצות המחקר וסוגי הפציעות. המודלים הותאמו לשלושה משתנים: שנת לידה, מגזר, ומעמד סוציו-אקונומי. המובהקות הסטטיסטית של כל IRR נבחנה באמצעות רווח סמך של 95%.

תוצאות
ילדים עם ASD, ADHD, או שילוב של שניהם היו בעלי סבירות גבוהה יותר לבקר בחדר מיון בהשוואה לילדים עם התפתחות תקינה (ב-1.48, 1.45 ו-1.29 פעמים בהתאמה). בניתוח ממוקד שלפניות עקב פציעות פיזיות, נמצא כי ילדים עם ADHD היו בסיכון גבוה ב-1.18 לפציעות פיזיות בהשוואה לקבוצת TD, בעוד שילדים עם ASD היו בסיכון נמוך ב-0.91, וילדים עם ASD+ADHD היו בסיכון נמוך ב-0.96. נמצאו הבדלים בפרופיל הפציעות בין קבוצות המחקר: ילדים עם ASD או שילוב של ASD+ADHD היו חשופים יותר לפציעות הקשורות לבליעה או שאיפה של חפצים, בעוד שילדים עם ASD בלבד היו פחות חשופים לפציעות שנגרמו על ידי בע”ח.

מסקנות ומשמעות:
ממצאי המחקר מצביעים על כך שילדים עם ASD חווים פחות פציעות, ייתכן בשל פיקוח מוגבר מצד מבוגרים.

הפרעת ספקטרום האוטיזם (ASD) היא מצב נוירו-התפתחותי מורכב. גורמים גנטיים קשורים לפנוטיפ האוטיסטי בכ- 30-40% מהילדים המאובחנים עם ASD. אך הגורם המדויק ל- ASD נותר לא ברור, ומדגיש את תרומתם האפשרית של גורמים סביבתיים כמו איסכמיה, הפעלת מערכת החיסון האימהית (MIA) ורעלים. גורמים אלה נקשרו להתפתחות ASD באמצעות השפעות ישירות על המוח, או על ידי פגיעה בתפקוד המיטוכונדריה ומתח תוך תאי ב- ER) reticulum endoplasmic) . תהליכים אלו קשורים להפרעות בהתמיינות עצבית, העלולות לשבש את תפקוד חלבוני הסינפסה ולפגוע ביצירת מעגלים עצביים. שלפוחיות חוץ תאיות (EVs Vesicles Extracellular), הן וזיקולות שמופרשות באופן שגרתי על ידי תאים, ומכילות חלבונים, ליפידים, חומצות גרעין ומטבוליטים, ומשחקות תפקיד בתקשורת בין-תאית. ה-EVs משקפים תהליכים פיזיולוגיים ברקמות הגוף, כולל המוח, ולכן תהליכים שאינם תקינים במוח, האופייניים ל-ASD עשויים לבוא ליד ביטוי בפרופיל החלבונים שלהם. מטרת המחקר הייתה להשוות את פרופיל החלבונים ב- EVs מדם חבל הטבור של 30 ילדים עם ASD ל-30 ילדים נוירוטיפיקליים (NT) . ספקטרומטריית מסה זיהתה 2,924 חלבונים, כאשר 565 הראו ביטוי שונה בין הקבוצות. בקבוצת ה- ASD נמצאה שונות נמוכה במיוחד בביטוי החלבונים. ניתוח ביו-חישובי סיווג את החלבונים לשלושה אשכולות עיקריים: חלבונים מיטוכונדריאליים, מתח תאי ב ER, וחלבונים הקשורים למערכת החיסון, והראה ש-140 חלבונים עשויים להיות ממקור מוחי. באמצעות אלגוריתמי למידת מכונה זוהו 11 חלבונים משמעותיים המבדילים בין הקבוצות, רובם קשורים לפגיעה מיטוכונדריאלית ולמתח ב- ER. ממצאים אלה מצביעים על פגיעה תוך תאית כבר בלידה בילדים עם ASD ,תהליכים המשפיעים על התפתחות מוחית, בעיקר בסינפטוגנזה ובמיאליניזציה. פרופיל חלבוני זה עשוי להצביע על מסלולים פתופיזיולוגיים שכיחים שתורמים להפרעות במבנה המוח ולהתפתחות ASD.

מאז תחילתה של מלחמת ״חרבות הברזל״ פונו מבתיהם אלפי משפחות, בהן ילדים צעירים רבים. אירועי המלחמה הקשים, כמו גם עקירה מבתיהם וחיים ממושכים בתנאי פליטות, מעמידים את רווחתם הנפשית ואת התפתחותם של הילדים בסיכון משמעותי. רבות מהמשפחות המפונות נקלטו בבתי מלון, אשר עשו מאמצים לתת מענה לצרכיהן של המשפחות. כחלק ממענה לצרכים ההתפתחותיים של הילדים הצעירים, הוקמו 4 משחקיות התפתחותיות – שתיים בים המלח, אחת באילת ואחת בטבריה. במהלך ההרצאה נציג את תהליך הקמת המשחקייה ההתפתחותית בבית המלון ״קלאב הוטל״ טבריה, המרחב הפיזי, הצוות המקצועי ושיתופי הפעולה עם הגורמים השונים הפועלים במלון. נתאר את עבודתן של הפסיכולוגיות התפתחותיות בהתערבות ישירה עם הילדים בזמן שהותם במשחקייה, עבודה עם הוריהם ועבודה מערכתית עם גורמי החינוך, הרווחה והבריאות. נעלה סוגיות מרכזיות בהתמודדות עם סביבת עבודה מורכבת ומשתנה באופן מתמיד, רב תרבותיות ומאפייני אוכלוסייה ספציפיים. בנוסף, נתאר מקרים של זיהוי ואיתור של פגיעות התפתחותיות וההתערבויות שנעשו עם הילדים, ההורים והמטפלים.

ניטור התפתחותי בגיל הרך חיוני לזיהוי ילדים בסיכון לעיכובים ולהבטחת התערבות מוקדמת. כלים קיימים, כמו learn the signs של ה- CDC, מספק סינון רחב אך מתקשה להבחין בין עיכובים חולפים למתמשכים, מה שמוביל להפניות מיותרות או לפספוס הזדמנויות לתמיכה.

מטרה: להעריך את יעילות סולם ההתפתחות הישראלי של טיפת חלב (THIS) בזיהוי עיכובים מתמשכים מול עיכובים חולפים ומדידת הדיוק לעומת כלים קיימים.

שיטות: נותחו נתונים מ-659,496 ילדים, תוך התמקדות בכישלונות חמורים באבני דרך בגילים 9–12 חודשים לחיזוי עיכובים בגילים 12–24 חודשים. נעשה שימוש בספירת תחומים ובמודלים של למידת מכונה.

תוצאות: כישלונות חמורים נצפו אצל 7.77% מהילדים. עיכובים מתמשכים זוהו בקרב 28% מהילדים שנכשלו בתחומי שפה-חברה ומוטוריקה גסה, וב-24% בתחום המוטוריקה העדינה. סולם THIS עם סף של -95%, הציג דיוק גבוה משמעותית לעומת סף ה-75% של ה-CDC. ספירת תחומים בהם הופיע כשלון הגבירה את היכולת להבחין בין כשלון חולף לכשלון מתמשך, כאשר כשלון במספר תחומים הגביר משמעותית את ההסתברות לעיכובים מתמשכים. מודלים ללמידת מכונה השיגו ערכי AUC של 0.71–0.81, עם יתרון על פני כלל פשוט זה.

דיון: הגישה הרב-ספית של סולם THIS מצמצמת הפניות מיותרות ומייעלת את השימוש במשאבים. מתודולוגיית ספירת התחומים מאפשרת יישום מעשי במסגרות בריאות וחינוך, תוך תמיכה בזיהוי מוקדם ובהתערבויות ממוקדות.

מסקנה: סולם ההתפתחות THIS מספק כלי מדויק ונגיש לניטור התפתחותי. על ידי התמודדות עם מגבלות של מסגרות קיימות כמו זו של ה-CDC, הוא מציע יתרונות משמעותיים בהבחנה בין עיכובים חולפים למתמשכים, ומשפר תוצאות עבור הילדים.

הקדמה:עצירות פונקציונלית בילדים (Pediatric Functional Constipation, PFC) היא בעיה נפוצה הפוגעת בכ-12% מהילדים, וגורמת לסיבוכים פיזיים ופסיכולוגיים, פוגעת באיכות החיים ומביאה לעומס כלכלי וחברתי. במסגרת קידום התפתחות מיטבית ותפקוד יומיומי של ילדים , ולאור מגבלות שיטות האבחון הקיימות, יש צורך בכלים מדויקים ולא פולשניים לשיפור ההערכה והמעקב אחרי PFC.

מטרת המחקר: להעריך את רמת ההסכמה בין מומחי אולטרסאונד לקלינאים ללא מומחיות בתחום, בהערכת PFC באמצעות מכשיר אולטרסאונד כיס (Pocket-sized Ultrasound, PsUS). מטרות נוספות כללו בדיקת תוקף ומהימנות PsUS והשוואתו לאולטרסאונד קונבנציונלי.

חומרים ושיטות: במחקר נבדקו 52 ילדים (בגילאי 4-14 שנים) עם וללא עצירות, באמצעות אולטרסאונד קונבנציונלי ו-PsUS. ההערכה כללה מדידת קוטר רוחבי של הרקטום (TRD) ועובי הדופן הקדמית שלו (RAWT), שבוצעה על ידי מומחה אולטרסאונד וקלינאי (פיזיותרפיסט שעבר הכשרת אולטרסאונד ממוקדת). תוקף PsUS והסכמה בין הבודקים הוערכו באמצעות intraclass correlation coefficients (ICC) ודיוק אבחנתי הוערך באמצעות receiver operating characteristic (ROC). בנוסף, נבדקה יציבות המדדים לאורך זמן תוך שימוש במדדים סטטיסטיים standard error of measurement (SEM) ו-minimal detectable change (MDC95%).

תוצאות: הסכמה גבוהה נמצאה בין מומחה אולטרסאונד לקלינאי הן ב-TRD והן ב-RAWT באמצעות PsUS (ICC=0.97-0.99) ובאולטרסאונד הקונבנציונלי (ICC=0.98-0.99). תוקף PsUS ביחס לאולטרסאונד קונבנציונלי היה גבוה (TRD ICC=0.96; RAWT ICC=0.87). יציבות המדדים לאורך שבועיים הייתה טובה עד מצוינת (ICC=0.79-0.93). ניתוח ROC הצביע על דיוק אבחוני גבוה ל-TRD (AUC=0.88) ול-RAWT (AUC=0.91).

מסקנות: PsUS הוא כלי תקף ומהימן לאבחון ומעקב אחר PFC, עם פוטנציאל לשימוש קליני גם על ידי קלינאים שאינם מומחי אולטרסאונד. המחקר מציע כלי חדשני ולא פולשני לקידום הערכה ומעקב אחר תפקודי רצפת האגן בילדים.

בדיקות גנטיות נחשבות לסטנדרט הזהב באבחון הפרעות נוירו-התפתחותיות (NDDs). אבחון מדויק מסייע להבין את מהלך ההפרעה, להתאים התערבויות ממוקדות, לתכנון המשך המשפחה ולעיתים גם להתאמת טיפול רפואי. בעוד שבדיקות גנטיות מתקדמות שולבו במערכות בריאות במדינות מפותחות מזה יותר מעשור, עם המלצה על בדיקת CMA (Chromosomal Microarray Analysis) כבדיקת קו ראשון לאוטיזם ומוגבלות שכלית/עיכוב התפתחותי גלובלי, המידע על היקף ההערכה הגנטית נותר מוגבל.

מחקר זה, שהוא מחקר עוקבה רטרוספקטיבי לאורך זמן, ניתח נתונים אלקטרוניים של 2.4 מיליון מטופלים שנולדו בין השנים 2000 ל-2020 והיו מבוטחי שירותי בריאות כללית, תוך התמקדות במטופלים שאובחנו עם הפרעות נוירו-התפתחותיות משמעותיות. המחקר בחן הערכות התפתחותיות, ייעוץ גנטי וביצוע בדיקות CMA.

ממצאים:

שיעור היעוץ הגנטי הכולל עבור מטופלים עם לקויות בהן מומלץ על בדיקת CMA עמד על 38.6%.
שיעור ביצוע בדיקת CMA עמד על 25% בלבד, מה שמצביע על ישום לא מספק של ההמלצה בכל ההפרעות הנוירו-התפתחותיות העיקריות.
הסבירות לעבור בדיקה גנטית הושפעה מאבחנה ושנת הלידה, כאשר ילדים שנולדו לפני 2013 עברו בדיקות לעיתים רחוקות.
גורמים דמוגרפיים, כולל מגזר, מיקום גיאוגרפי ומצב סוציו-אקונומי, חשפו תת-אבחון משמעותי של אוטיזם באוכלוסיות מיעוט ובקרב קבוצות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך באזורי פריפריה.
מסקנות:
המחקר מדגיש ישום לא מספק של ביצוע יעוץ גנטי, שיעורי נשירה משמעותיים בתהליך הבדיקות, והצורך להגדיל את הזמינות של ייעוץ ובדיקות גנטיות לכל ההפרעות הנוירו-התפתחותיות במסגרת תכנית לאומית לשיפור איכות הטיפול. בנוסף, המחקר מצביע על אי-שוויון באבחון אוטיזם בין קבוצות סוציו-אקונומיות ואוכלוסיות שונות בישראל.

מחקרים קודמים בחנו את הקשר בין ASD לתפקודי מוטוריקה עדינה (FM), אולם התמקדו בילדים מעל גיל 3. מטרת המחקר הנוכחי היא לבחון את הקשר בעיכובים במוטוריקה עדינה לבין התפתחות אוטיזם. המחקר מתבסס על ניתוח רטרוספקטיבי של נתוני תפקוד FM באמצעות מבחן (2-PDMS) peabody בילדים מתחת לגיל שלוש. המבחן מורכב ממדדים של אחיזות (Grasping) ואינטגרציה חזותית-מוטורית (VMI). ציון ב FM שכולל את שני המדדים מתחת לאחוזון 16 מצביע על עיכוב במוטוריקה עדינה. הנתונים נאספו ממאגרי מידע באמצעות מערכת MDCLONE ונותחו סטטיסטית. במהלך העשור האחרון, 9,700 ילדים מתחת לגיל 18 הופנו למכון להתפתחות הילד, מתוכם 3,590 אובחנו עם ASD ו-622 עם עיכוב התפתחותי כללי (GDD) , מתוך אלו, 383 ילדים עם ASD ו-345 ילדים עם GDD השלימו 2-PDMS לפני גיל שלוש. תוצאות המבחן הראו כי 172 ילדים עם ASD ו-181 ילדים עם GDD , סבלו מעיכובים ב-FM. בפיצול למדדים של ה- FM נצפה הבדל מובהק ב- VMI, כאשר ילדים עם עיכוב ב- FM השיגו ממוצע של 7% בקבוצת ה- ASD בהשוואה ל- 12% בקבוצת ה- GDD. במדד Grasping ,ילדים עם ASD השיגו ממוצע של 19% לעומת 14% בקבוצת ה- GDD. פילוח מגדרי תוך התאמת גיל (matching) בבדיקת ה- FM מצא תוצאות דומות. 41% מהאבחנות של ASD ניתנו למעלה משנה לאחר זיהוי העיכובים המוטוריים. ממצאי המחקר מדגישים כי עיכובים במוטוריקה עדינה, במיוחד במדד VMI קשורים באופן מובהק ל- ASD ,עשויים לשמש אינדיקטור מוקדם חיוני, התומך בפיתוח אסטרטגיות התערבות מוקדמות.

רוב הילדים האוטיסטים חווים עיכוב ברכישת השפה ובמיומנויות תקשורת חברתיות. תוכנית ההתערבות מתווכת-הורים לפעוטות, ה- Social ABCs, שפותחה בקנדה על ידי בריאן ושות`, מתמקדת בתקשורת מילולית מוקדמת ויכולת לשתף ברגשות חיוביים. מטרת מחקר הנוכחי הייתה להעריך את השפעת ההתערבות בישראל על משתנים הקשורים לילד ולהורה, תוך שימוש בכלים מתוקננים ושאלונים.

במחקר השתתפו 17 ילדים אוטיסטים בגילאי 19-39 חודשים (ממוצע=26.4) בשני אתרים בישראל. התכנית כללה 6 מפגשי הורים קבוצתיים מקוונים ו-9 מפגשים פרונטליים פרטניים של הורה-ילד. כדי להעריך את ההתקדמות, הילדים עברו הערכה מקיפה לפני ההתערבות והערכה נוספת 6 שבועות לאחר השלמתה. המדדים הרלוונטיים כללו הערכות של חומרת סימפטומי-הליבה של אוטיזם (ADOS-2); הערכה התפתחותית (Mullen), סולם תקשורת והתנהגות סימבולית (CSBS-DP), יכולת לקסיקלית (HCDI), שאלון להערכת לחץ הורי (PSI-SR) וההתנהגויות מאתגרות (ABC).

ההורים דיווחו על שביעות-רצון רבה מההתערבות (ממוצע=33.13, סטיית תקן=2.78, מתוך ציון מקסימלי של 35). אוצר המילים של הילדים גדל באופן משמעותי, הן באוצר מילים הבעתי (t(14)=-4.11, p=0.001) והן באוצר מילים הבנתי (t(14)=-3.94, p=0.002) עם גודלי אפקט גדולים (d>1.0) . לא נמצא שינוי מובהק בחומרת ה-ADOS-SA (תקשורת-חברתית) אך נצפו שיפורים מובהקים הן במדדים החברתיים (t(14)=-2.90, p=0.012) והן במדדי הדיבור (t(14)=-2.20, p=0.045) של ה- CSBS-DP. נצפתה ירידה מובהקת במדד הלחץ ההורי בתת-סולם האינטראקציה הדיספונקציונלית הורה-ילד (PCDI) המצביעה על תחושה נינוחה יותר באינטראקציה עם הילד (t(16)=3.25, p=0.005). בשאלון ה-ABC ראינו ירידה משמעותית בתת-סולם הנסיגה החברתית (t(16)=2.42, p=0.028) המצביעה על מעורבות חברתית גדולה יותר של הילד.

מחקר זה מספק ראיות לכך שתכנית ה-Social ABCs היא ישימה, מקובלת ואפשרית להעברה בישראל. נצפה שיפור בתפקוד החברתי וההתפתחות השפתית של הילד, וירידה בדיווח על קשיים באינטראקציות הורה-ילד.

ידוע כי שכיחות קשיי האכלה בפגים גבוהה מזו שבתינוקות בשלים. אימהות לפגים נוטות להראות חוסר ידע בנוגע לאתגרי ההאכלה הייחודיים לפגים. זה מתבטא במשך הזמן שבו הם יונקים, מועד החשיפה למוצקים, מגוון ואיכות המזון שמקבלים ועוד. יש קשר ישיר בין כמות ואיכות המזונות לבין הצמיחה וההתפתחות של הפגים. בנוסף, פגים נוטים להיות שותפים חברתיים פחות מתגמלים, תגובתיים וקשובים, כך שהוריהם מתקשים לזהות את האיתותים שלהם, ועלולים לפתח תפיסת מסוגלות הורית נמוכה.

בהרצאה אציג מחקר אורך, שבחן את הקשר בין ידע אימהות על האכלת הפגים שלהן ותחושת המסוגלות העצמית שלהן בהקשר של האכלה לבין היארעות בעיות האכלה וגדילה של הפגים בשנת חייהם הראשונה.

במחקר השתתפו 103 אימהות לפגים אשר דיווחו על הידע שלהן בתזונת הפג, הרגלי ההאכלה של הפג שלהן, ותחושת המסוגלות בהקשר של האכלה, ומדדי הגדילה שלו בשתי נקודות זמן, על פי גיל הפג: שלושה ותשעה חודשים מתוקן. נמצאה תמיכה למודל תייוך סדרתי, לפיו בעיות האכלה בגיל שלושה חודשים היו קשורות לתחושת מסוגלות נמוכה בהאכלה בגיל זה. זו בתורה, ניבאה תחושת מסוגלות נמוכה בהאכלה בגיל תשעה חודשים, וזו בתורה הייתה קשורה לבעיות האכלה בגיל תשעה חודשים. מרבית הפגים לא הראו בעיות גדילה בין גיל שלושה לתשעה חודשים, ולא נמצאו קשרים בין בעיות האכלה ותחושת מסוגלות בהאכלה בשתי נקודות הזמן לבין בעיות הגדילה של הפגים. לפיכך נראה כי הדרכה תזונתית-התנהגותית של האימהות, כאשר הפגים בגיל שלושה חודשים מתוקן, תסייע לבסס הרגלי האכלה נכונים ולחזק את תחושת המסוגלות האימהית בהקשר של האכלה, ובכך תתרום למניעה או הפחתה של בעיות האכלה בהמשך חייהם של הפגים, עוד בטרם הופיעו בעיות גדילה.

רבים מגורמי הסיכון והחוסן להתפתחות בריאה אינם ברי-שינוי, אולם תזונה ובפרט הנקה היא גורם בר-שינוי והתערבות. מחקרים קודמים שבחנו אם הנקה תורמת להתפתחות התאפיינו במדגם מוגבל בגודלו והיעדר תקנון לערפלנים קריטיים.

מטרת המחקר: אומדן הקשר בין הנקה לבין עמידה באבני דרך (א”ד) התפתחותיות ותוצאים נוירו-התפתחותיים.

קוהורט של כל ילידי השנים 2014-2024 החל משבוע 35 ומעלה שביקרו בטיפות חלב ממשלתיות, הוצלב עם מאגר קצבאות ביטוח לאומי למוגבלויות התפתחותיות. ממערכת “מחשבה בריאה” נשלפו נתוני הילוד (שבוע לידה, משקל לידה, תאומים, סדר הילד במשפחה, אפגר) והאם (מצב משפחתי, גיל, לאום, השכלה, תעסוקה, מצב משפחתי, סטטוס סוציואקונומי לפי גאוגרפיית תחנת טיפת החלב, דיכאון אחר לידה).

מידת ההנקה נבחנה לפי משך ובלעדיות (לעומת שילוב תמ”ל). התוצאים בתחום שפה/חברה כללו עיכוב בלפחות 2 מתוך 3 א”ד, או זכאות לקיצבה עקב אוטיזם/תסמונת קשב וריכוז/הפרעת התנהגות. התוצאים בתחום מוטוריקה כללו עיכוב בלפחות 2 מתוך 3 א”ד, או זכאות לקיצבה עקב שיתוק מוחין/תפקוד לקוי או אי-תפקוד גפיים.

ננקטו שלל שיטות אנליטיות לניטרול ערפלנים: רגרסיה רב משתנית, זיווג הדוק, וניתוח אחים באותה-משפחה.

המחקר כלל 579,532 ילדים, מתוכם 51% ינקו לפחות 6 חודשים (מתוכם 42% הנקה בלעדית). לאחר תיקון לערפלנים, שיעור העיכובים ההתפתחותיים היה נמוך יותר אצל היונקים לפחות 6 חודשים לעומת היונקים פחות מ-6 חודשים (OR=0.73, רב”ס 95%: 0.71-0.76 בהנקה בלעדית, OR=0.86, רב”ס 95%: 0.83-0.88 בהנקה לא-בלעדית). בקרב 37,704 זוגות אחים שנבדלו במשך ההנקה, אצל האח שינק יותר הודגם שיעור מופחת של עיכובים (OR=0.91, רב”ס 95%: 0.86-0.97) ושיעור מופחת של קצבאות נוירו-התפתחותיות (OR=0.73, רב”ס 95%: 0.66-0.82).

בקוהורט רחב היקף-זה ניצפה קשר מגן בין הנקה ממושכת ובלעדית לבין היארעות עיכובים נוירו-התפתחותיים.

אכילה בררנית מאופיינת בצמצום סוגי המאכלים, העדפה למזון בטעם או מרקם מסוים או נאופוביה. בררנות אכילה בילדים, עשויה לפגוע באיכות החיים של המשפחה כולה. להוביל למאבקי כוחות, ואף לבעיות בריאות וחסרים תזונתיים משמעותיים. בררנות חולפת יכולה להופיע כחלק מההתפתחות. אך במצבים מסויימים, להישאר או להעמיק. האטיולוגיה לבררנות מגוונת ויכולה להופיע כאחד הסממנים לעיכוב התפתחותי, (Cardona Cano et al., 2016) קושי במיומנויות אוראליות סנסומוטוריות כחלק מקושי בעיבוד חושי (Dovey et al., 2019; Smith et al., 2005), נוקשות שבאה לידי ביטוי גם בהתנהגויות אחרות (Zickgraf et al., 2022).

מתוך צורך למענה מדויק יותר עבור אוכלסיית המשפחות המתמודדות עם בררנות באכילה של ילדיהן המגיעות למרפאה לקשיים באכילה והאכלה באשפוז יום בשניידר, הוקמה מרפאה יעודית לאוכלוסיה זו. המרפאה עובדת בשיתוף צוות רב תחומי הכולל פסיכולוגית התפתחותית, דיאטנית קלינית ומרפאה בעיסוק.

הטיפול מתקיים בקבוצות של עד 4 משפחות- הורים וילדים במקביל. ההורים, נפגשים לשיחת עיבוד ולמידה בהנחית פסיכולוגית התפתחותית, בה נעשית עבודה פסיכו-חינוכית ורפלקטיבית, תוך דגש על חווית ההורה לילד בררן ומתוך הבנה שאכילה מתרחשת כחלק ממערכת יחסים שלמה.

הילדים, יושבים למפגש משחקי עם דיאטנית ומרפאה בעיסוק. במטרה לעודד גמישות בגישה לאוכל, ודרך החשיפה, לאפשר חקירה והכרות מחודשת עם האוכל. עיקר הגישות הטיפוליות בשימוש במפגש זה הן play therapy וSOS therapy.

זו גם הזדמנות עבורנו להעמיק את ההבנה למקור הקשיים של הילד, ובמידת הצורך להמליץ על טיפולי המשך בתחומים השונים.

הילדים נחשפים ומשתתפים ברמות שונות, מרבית ההורים דיווחו על שיפור כלשהו בסקרנות או מוכנות הילדים להתנסות במזונות חדשים. ההורים הביעו שביעות רצון מהטיפול והבנה רבה יותר של הקושי של ילדם.

בעשור האחרון טיפולי הפיזיותרפיה בקשיי שליטה על סוגרים אצל ילדים הולך וצומח בעזרת איסוף ידע וגיבוי במחקרים רבים.

התחום התפתח מתוך הבנה שבקשיי שליטה על סוגרים יש להתבונן באופן רחב: פיזיולגית, אנטומית,תפקודית,התנהגותית ורגשית תוך התחשבות בסביבת הילד ומשפחתו. שרירי רצפת האגן, המעיים ועצבובם, הם מהתורמים העיקריים ליכולת השליטה על סוגרים. כמו כן, תפקודם קשור באופן ישיר לשרירי הליבה, יציבה, נשימה ושמירה על איברי האגן.

בעיות נפוצות המטופלות בפיזיותרפיה:

* הרטבת יום ולילה

* דחיפות ותכיפות במתן שתן

* בריחת שתן במאמץ

* שיקום תפקוד הסוגרים לאחר ניתוחים במערכת העיכול והשתן

עד לפני עשור, הגישה העיקרית בקשיים אלו היתה טיפול רגשי/התנהגותי, כמעט ללא התיחסות למרכיב הפיזיולוגי. אולם בשנים האחרונות התפתח ידע ההולך ומתבסס מחקרית, לגבי אפשרויות הטיפול בפיזיותרפיה לבעיות אלו.

טיפולי הפיזיותרפיה מקיפים ומתיחסים בו זמנית לכול תחומי החיים, להיבט הפיזיולוגי, להיבט ההתנהגותי והרגשי, היסטורית גמילה, התפתחות כללית,סדר יום, דינמיקה משפחתית, יכולות מוטוריות, יציבה ונשימה, מודעות גוף ואינטרוספציה.

במסגרת הטיפולים ניתנים הסברים לילדים ולהורים על גורמי הקושי לשליטה, הדרכה מותאמת לצריכת נוזלים ותזונה, נעשי מעקבי התרוקנות ונלמדים הרגלים חדשים, למעשה חינוך לבריאות. בנוסף התווספו שני כלים תומכים: הביופידבק והאולטרסאונד על מנת לעלות מודעות לתפקודי שרירי רצפת האגן על מנת להבין כיווץ והרפיה של איזור זה.

בהרצאה נתאר כיצד כלים אלו באים לידי ביטוי דרך תיאור מקרה של ילד בן 8 שנים עם תלונות מורכבות בתפקודי המעי ומערכת השתן.

נתיחס גם למתן ידע באילו מקרים ומתי כדאי להפנות ולערב פיזיותרפיה של רצפת אגן במטופלינו.

לתפקוד לא תקין של שרירי הפה והפנים – OMDs) Orofacial Myofunctional Disorders) ישנה השפעה על התפתחות ליקויים בסגר הדנטלי. מאפייני התפקוד כוללים מנח מנוחה; דגם נשימה; דגם לעיסה ובליעה; דיבור. מטרת המחקר היתה בדיקת השפעת טיפול בתפקוד שרירי הפה והפנים OMT) -Orofacial Myofunctional Therapy) על תפקודי הפה, הדיבור והסגר הדנטלי. קבוצת המחקר כללה נבדקים בטווח הגילים 8-16 ש` בעלי ליקויי סגר ו-OMDs, אשר הופנו ע”י אורתודונט לצורך טיפול OMT בטרם יחלו בטיפול האורתודונטי. ההתערבות כללה טיפול במאפיינים הבאים: ייצוב ושליטה אורומוטורית, הטמעת מנח מנוחה תקין והתייחסות לדגם הנשימה, רכישת דגם לעיסה ובליעה תקין וטיפול בהיגוי האינטרדנטלי. לפני התתערבות הטיפולית הנבדקים נבדקו אצל אורתודונט על מנת לקבוע את סוג וחומרת ליקוי הסגר, ואצל קלינאית תקשורת לצורך אפיון ודירוג חומרת ה- OMDs לאחר כ- 4 חודשים מסיום הטיפול, נערך אבחון חוזר. תוצאות המחקר הדגימו שיפור מובהק בתפקודי הפה ובמדדי הסגר הדנטלי לאחר הטיפול. בניתוח קורלציה לבחינת הקשר בין כל אחד מהתפקודים לבין מדדי הסגר, לא נמצא מתאם מובהק אך נמצאו הבדלים בין התפקודים השונים. נצפו נבדקים שהציגו שיפור מובהק במדדי הסגר הדנטלי למרות שהציגו שיפור מובהק רק במנח המנוחה ודגם הבליעה אך לא בדיבור. תוצאות המחקר מציגות את השפעת תפקוד שרירי הפה והפנים על התפתחות הסגר הדנטלי. לטיפול מתאים בתפקוד שרירים אלה ישנו אפקט חיובי על ליקויי סגר. קיימת שונות במידת ההשפעה של מאפייני התפקוד השונים על מדדי הסגר הדנטלי. תוצאות המחקר תומכות בחשיבות ההתערבות המוקדמת וגישת הטיפול הרב- תחומית תוך שיתוף פעולה בין הגורמים המטפלים במבנה ובתפקוד הפה והפנים.

מבוא: ישנה שכיחות גבוהה של ילדים בגילאי הגן המופנים לטיפול בריפוי בעיסוק בשל קשיים במיומנויות מוטוריות עדינות (ממ”ע) המשפיעים על התפקוד היומיומי. כיום בישראל קיימות מגוון פעילויות לפיתוח ממ”ע אצל ילדים, אך חסר פרוטוקול שיטתי וסדור, מבוסס ראיות מחקר, המנחה חשיבה קלינית של מרפאים בעיסוק ביישום התערבויות בתחום הממ”ע לאורך גילאי הגן.

פרוטוקול “יד ביד- אליפות הדגים” הינו פרוטוקול התערבות בריפוי בעיסוק לפיתוח מיומנויות מוטוריות עדינות בילדים בגילאי 8-3. הפרוטוקול מבוסס על עקרונות הרצף ההתפתחותי, יחד עם עקרונות של משחקיות ולמידה מוטורית. בנוסף, הוא כולל אמצעים חזותיים מעוררי מוטיבציה. מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את עמדותיהם של מרפאים בעיסוק לגבי תוכן הפרוטוקול.

שיטות: יישום גישה איכותנית באמצעות שתי קבוצות מיקוד. בקבוצה הראשונה השתתפו שש מרפאות בעיסוק-חוקרות מהאוניברסיטה העברית, ובקבוצה השנייה השתתפו חמש מרפאות בעיסוק-מובילות צוותי ריפוי בעיסוק במערב הנגב. המשתתפות דנו בתוכן הפרוטוקול, מבנהו, ישימותו ונגישותו. בוצע ניתוח מבוסס תמלילים.

תוצאות: נמצאה הסכמה גבוהה לגבי תוכן הפרוטוקול. בוצעו התאמות במבנה ההערכה, בסדר הנושאים ובנגישות החזותית. מסקנות מהדיונים הביאו להמשך פיתוח הפרוטוקול בהיבטים של איתור פרופיל הילד ובווידוא העברת המיומנויות שנרכשו לתפקוד היומיומי.

מסקנות: המחקר סיפק תמיכה בתוקף תוכן ובאופן ראשוני בישימות הפרוטוקול והוביל לשיפורו. קבוצות המיקוד שימשו כשלב מקדים למחקר פיילוט שיבחן את היתכנות הפרוטוקול. ביסוסו המחקרי של הפרוטוקול יוכל להבטיח התערבויות תקפות ויעילות במסגרות קליניות מגוונות.

תהליך הגמילה בילדים עם מוגבלויות פיזיות וקוגניטיביות לרוב לוקח זמן רב יותר מאשר גמילה בילדים עם התפתחות טיפוסית. בעבר נהגנו להתחיל עם מספר מצומצם של ילדים בכל כיתה, בזמן שהגמילה התקדמה אצל ילד אחד ילד, אחר החל בתהליך. מצב זה יצר “פקק” של ילדים בשלים לתהליך שנאלצו לחכות ב”תור”.

הרכבנו צוות רב תחומי במטרה לקיים תהליך כיתתי מקביל לכל הילדים, כל ילד לפי מצבו כמו במטרות שיקומיות אחרות.

הצוות כולל יועצת-חינוכית, עובדת-סוציאלית, גננת ופיזיותרפיסטית, אשר בעזרת ניסיון קודם, העמקה וקריאת חומר מקצועי, בנה תכנית מדורגת לתהליך הגמילה. בתהליך ישנו דגש על חוויות של הצלחה, במקום חווית תסכול או כישלון, שליוו בעבר את הילדים, הורים וצוות בחלק מתוכניות הגמילה.

לאחר גיבוש התוכנית, הועברו ישיבת צוות לסייעות, גננות, צוותי מקצועות הבריאות ולהורים במעונות והגנים, כדי לחשוף את כל המעורבים לתוכנית השיקומית של הילדים, להסביר את התהליך, לתאם ציפיות, ליצור שיח משותף, מסרים והתנהלות עקבית מול הילדים.

כשלב מקדים לגמילה מושם דגש על ההיבט הפיזיולוגי, רגשי והתפתחותי. פיתחנו סולם של שלבי הגמילה ולכל שלב התאמנו תכנית התערבות חינוכית, התנהגותית ופיזיולוגית בהתאם לגיל הילד, הבשלות שלו ומצבו התפקודי. הכנו ערכות גמילה לכל כיתה, מלוות בדפי הסבר וטבלאות מעקב, המחשות ומשחקי נשימה.

יש כיתות שפיתחו קבוצות ייעודיות לתוכנית הגמילה.

כיום כל כיתה נמצאת בתהליך גמילה וכל ילד מתקדם על פי יכולותיו.

צוות הגמילה מלווה ומייעץ להורים וצוות בהתאם לצורך.

לסיכום: עבודת צוות רב מקצועית בשיתוף ההורים, בתוכנית גמילה מדורגת, משפרת את תהליך הגמילה ומייצרת יותר חוויות הצלחה מאשר בעבר וכוללת יותר ילדים שממצאים את היכולות שלהם בתחום זה.

הורים למתבגרים עם אוטיזם מתמודדים לעיתים עם אתגרים ייחודיים הקשורים לתחושת אוטונומיה מופחתת, לחץ הורי ויחסי הורה-ילד, העלולים להשפיע על החוסן ההורי. תוכנית
OT-ParentShip נועדה לתמוך בהורים אלו, תוך שימוש בגישה רב-ממדית להתמודדות עם הגורמים המשפיעים על תפקוד ההורים והמתבגרים. מטרת המחקר היא להעריך את האפקטיביות של OT-ParentShip בקידום חוסן הורי והכוונה עצמית, לצד שיפור בתפקוד ההורים והמתבגרים.

מחקר מעורב, שתי קבוצות, ניסוי פרגמטי, אקראי ומבוקר (pRCT).

במחקר השתתפו 39 הורים. 21 הוקצו אקראית לקבוצת ההתערבות של OT-ParentShip (קבוצת המחקר) ו-18 לקבוצת התערבות פסיכו-חינוכית מקוונת (קבוצת הביקורת). תוצאות המחקר הוערכו בשלוש נקודות זמן: לפני ההתערבות ,(T0) בסיומה (T1) ושלושה חודשים לאחר סיומה ,(T2) תוך מדידת החוסן ההורי (APQ), היבטים של הכוונה העצמית (BPNSR) ומטרות תפקודיות של ההורה והמתבגר (COPM).

נמצא אפקט אינטראקציה (time X group) מובהק במדד החוסן ההורי, כאשר קבוצת המחקר הראתה שיפור ניכר, בניגוד לקבוצת הביקורת. בנוסף, קבוצת המחקר הראתה שיפור מובהק בהיבטי ההכוונה העצמית מ-T0 ל-T1 בהשוואה לקבוצת הביקורת, יחד עם אפקט אינטראקציה (time X group) במדד המסוגלות. כמו כן, נמצא שיפור מובהק בביצועים ובשביעות הרצון מהתפקוד היומיומי מ-T0 ל -T1 עבור הורים ומתבגרים בשתי הקבוצות, עם אפקט אינטראקציה (time X group) מובהק, המצביע על שיפור משמעותי יותר בקבוצת המחקר. תוצאות אלו נשמרו שלושה חודשים לאחר ההתערבות (T2) בקבוצת המחקר.

OT-Parentship מציעה פרוטוקול מובנה הנתמך במחקר לתמיכה בהורים למתבגרים אוטיזם. התוצאות מאששות את האפקטיביות של OT-Parentship, ומדגימות שיפור בהשגת מטרות תפקודיות של הורים ומתבגרים, לצד עלייה בחוסן ההורי ובהכוונה העצמית של ההורים. הממצאים מצביעים על פוטנציאל התוכנית לקדם רווחה והשתתפות משמעותית יותר של מתבגרים עם אוטיזם ומשפחותיהם.

רקע ומטרה: ממצאים קודמים לפיהם ילדים אוטיסטים שלהם אחאים בוגרים בהתפתחות טיפוסית מציגים תפקוד חברתי טוב יותר מילדים אוטיסטים ללא אחאים הוסברו בכך שאח בוגר מהווה מודל ללמידה חברתית, ושותף לתרגול מיומנויות חברתיות. במחקר הנוכחי שאלנו האם האפקט ימצא גם כשהאחאים הבוגרים מאובחנים עם אוטיזם, או שימצא דפוס הפוך.

שיטה: נתונים מ-2,039 ילדים ממאגר האוטיזם הלאומי בישראל נסרקו. לאחר סינון נתונים חסרים ואי-התאמה, אותרו 3 קבוצות: ילדים אוטיסטים ללא אחאים(n=146) , ילדים אוטיסטים עם אחאים בוגרים בהתפתחות טיפוסית ((n=300 וילדים אוטיסטים עם אחאים בוגרים אוטיסטים(n=40) . ילדים משלוש הקבוצות הותאמו לפי מין, גיל ודירוגים קוגניטיביים ונוצרו 29 שלשות תואמות/מזווגות. הקבוצות הושוו במדד תפקוד חברתי (תת-התחום SA ב-ADOS).

ממצאים: ניתוח שונות חד כיווני סימן לפחות הבדל מובהק אחד בין הקבוצות (F(2,28)=3.09, p=.05, η2=.054). מבחני t למדגמים מזווגים הצביעו על תפקוד חברתי טוב יותר בילדים אוטיסטים עם אחאים בהתפתחות טיפוסית לעומת אלו ללא אחאים (t(28)=3.35, p=.002 [adjusted-p=0.007] d=.61); מגמה דומה (במובהקות שולית) של תפקוד חברתי טוב יותר בילדים אוטיסטים עם אחאים אוטיסטים לעומת אלו ללא אחים (t(28)=-1.8, p=.082 [adjusted-p=0.164], d=.4); ולא נמצא הבדל בין ילדים אוטיסטים עם אחאים בהתפתחות טיפוסית, או עם אוטיזם (t(28)=.46, p=.647, d=.13).

מסקנות: נמצאה מגמה דומה של השפעה חיובית לאחאים בוגרים אוטיסטים על התפקוד החברתי של ילדים אוטיסטים, אך באפקט קטן משל אחים בהתפתחות טיפוסית. העובדה שילדים אוטיסטים שלהם אחאים אוטיסטים לא נבדלו מאלו שלהם אחאים בהתפתחות טיפוסית, מחזקת את ההשערה לאפקט חיובי מסוים לאחאים בוגרים אוטיסטים על התפקוד החברתי של ילדים אוטיסטים. הסברים אפשריים שמעניין לבחון ישירות במחקר עתידי יכולים להיות נעוצים בקשר האחאי או בתפקוד ההורים.

רקע

בעשורים האחרונים חלה עלייה בשיעור המאובחנים עם אוטיזם, וללידת ילד אוטיסט השלכות נרחבות על המערכת המשפחתית, במיוחד על האחאים. בעוד שהמחקר עסק בהרחבה בהשלכות אחאות בגיל הצעיר, רק מעט מחקרים בחנו את השפעת האחאות בבגרות, ובמיוחד בשלב המעבר להורות.

מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את השפעת האחאות לאוטיסטים בשלב המעבר להורות, תוך השוואה להורים בעלי אחאים בהתפתחות אופיינית, בהתבסס על מודל הצמיחה במעברי חיים (Schaefer & Moos, 1992).

שיטה

104 הורים (אימהות 90.4%), לילדים, גיל (בחודשים)= ±15.97ס.ת..919, מילאו שאלונים מקוונים ואנונימיים. 52 אחאים לאוטיסטים ו-52 מקבוצת ביקורת. הקבוצות זווגו במגדר ההורה ובגיל הילדים.

ממצאים

אחאים לאוטיסטים דיווחו על רמות נמוכות יותר של מסוגלות הורית, תמיכה משפחתית-חברתית ובריאות נפשית בהשוואה לקבוצת הביקורת. נמצא קשר חיובי בין מסוגלות הורית לבריאות נפשית בשתי הקבוצות, ובנוסף, קשר בין תמיכה משפחתית-חברתית לבריאות נפשית. עם זאת, רק בקרב אחאים לאוטיסטים תמיכה חברתית נמצאה קשורה לצמיחה אישית. תפיסת המצב כאתגר בקרב אחאים לאוטיסטים ניבאה צמיחה אישית גבוהה יותר. נמצא כי תמיכה משפחתית-חברתית, תפיסת המצב כאתגר ורמה נמוכה של תפיסת המצב כאיום מנבאים בריאות נפשית. במודל צמיחה אישית, משתני המחקר הסבירו 39.5% מהשונות. במודל לבריאות נפשית, משתני המחקר הסבירו 54.3% מהשונות.

דיון והשלכות יישומיות

מבחינה תיאורטית, הממצאים מצביעים על כך שחוויות ילדות ומשפחתיות מתמשכות, כמו אחאות לאוטיסטים, משפיעות גם בשלבים מאוחרים בחיים, וכי לא כל חווית חיים מאתגרת מובילה בהכרח לצמיחה. מבחינה יישומית, הממצאים מדגישים את חשיבות התמיכה הסביבתית להורים צעירים בכלל, ובפרט לאחאים לאוטיסטים. זיהוי מוקדם של אחאים בסיכון יאפשר התערבויות מותאמות וייחודיות לאחים לאנשים עם אוטיזם למטרת חיזוק מסוגלות הורית וקידום טיפול הורי מיטבי.

רקע:

העבודה ההתפתחותית מזמנת שירות לאנשים מתרבויות שונות. במפגש יכולים לעלות פערים תרבותיים, שפתיים ואחרים כמו גם מתחים בתפיסות בנושאים שונים. מתפקידינו כאנשי מקצוע למצוא דרכים להגברת האפקטיביות של העבודה עם אוכלוסיות שונות.

יציאה לקהילה, “REACHING OUT” הוא מונח טיפולי שתכליתו פעולה יזומה של “יציאה אל” והנגשת שרותים על ידי פניה, ביסוס אמון ויצירת מוטיבציה באוכלוסיות שאינם פונים לטיפול.

לאורך השנים הבחנו בקושי במתן טיפולים התפתחותיים לאוכלוסיה שעלתה מאתיופיה. הקושי נובע ממספר רב של גורמים וחסמים.

מטרות הפרוייקט:

1. היכרות- יצירת קשר והיכרות בין אימהות שעלו מאתיופיה לבין מטפלות מהמכון להתפתחות הילד, ע”י מפגש בסביבה מוכרת, שלא כחלק מטיפול פורמאלי.

2. איתור מוקדם והדרכה התפתחותית לצורך מניעה- מפגשי הדרכה לאימהות עם דגש לשפה תקשורת ומוטוריקה. יצירת שיח על סביבה תרבותית באתיופיה מול אבני הדרך ההתפתחותיות בארץ. הכרת הסביבה ההתפתחותית באתיופיה ובמרכז הקליטה כיום.

3. הנגשת השירות של המכון- אלו טיפולים ניתנים, מה עושים בכל סקטור, איך ומתי פונים. חשיבות הטיפול ההתפתחותי.

אופן היישום: מפגש אחת לשבוע במשך 7 שבועות במרכז הקליטה. במפגש השתתפו קלינאית תקשורת ופיזיותרפיסטית קבועות מצוות המכון, מתורגמנית, אימהות וילדים ממרכז הקליטה. עודדנו השתתפות בשפה האמהרית כדי לאפשר שיח חופשי של האימהות.

הגורמים המשתתפים: המכון להתפתחות הילד “שמריהו” שירותי בריאות כללית, מרכז קליטה קרית ים.

הפרוייקט התקיים בהצלחה עם היענות טובה של מרכז הקליטה והמשפחות. המשפחות דיווחו שנתרמו מההדרכה שניתנה להם ונצפה יישום של התכנים במהלך תקופת ההדרכה.

המשפחות המטופלות פנו לאבחון במכון בתיווך המטפלות בקבוצה והחלו טיפול התפתחותי.

הפרויקט צפוי להתחיל שוב בשנת 2025.

רקע: ילדים עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD) חווים לעיתים קרובות חרדה נלווית. רמת החרדה נמדדת לרוב באמצעות שאלונים לילד ולהורה. פערים בדיווח בין הילד להורה נפוצים ואינם מובנים היטב. ילדים עם ADHD מציגים גם ליקויים תחושתיים-מוטוריים, שביטויים עשוי להסוות את מצבם הרגשי.

מטרה: מחקר זה בדק האם הורים לילדים עם ליקויים תחושתיים-מוטוריים עלולים להמעיט בהערכת רמת החרדה של ילדיהם.

שיטה: 85 ילדים: ADHD בלבד (n=28), ADHD+DCD (n=38), וילדים בעלי התפתחות טיפוסית (TD; n=19). ההערכה כללה: היפראקטיביות/אימפולסיביות ע”י -DSM-V. חרדה ע”י שאלון הורים וילדים (SCARED-C/P) Screen for Child Anxiety Related Disorders , תפקוד מוטורי ע”י מבחן Movement Assessment Battery for Children (MABC-2), ותת-מבחן שיווי המשקל של Bruininks Osteresky Test of Motor Proficiency (BOT-2), תפקוד וסטיבולרי ע”י מבחן Dynamic Visual Acuity test (DVAt) ופוסטורוגרף.

תוצאות: דירוגי החרדה היה גבוהים יותר אצל ילדים עם ADHD לעומת ילדים עם TD (t tests 0.001<“p”<0.05). דירוגי החרדה של הילדים היה גבוה יותר לעומת דרוגי הוריהם ( t tests 0.001<’p’<0.05), המתאם בין דירוגי החרדה של הילדים וההורים היה נמוך יותר אצל ילדים עם ADHD (0.22<`r`<0.33, ‘p’<0.05) לעומת ילדים עם TD (0.60<`r`<0.70, ‘p’<0.01). חרדת פאניקה גבוהה בדרוג הילדים נמצא במתאם עם לקות וסטיבולרית חמורה (r=0.22, ‘p’<0.05), דירוגי החרדה של ההורים נמצאו במתאם שלילי עם ליקויים מוטוריים במבחני תפקוד ווסטיבולרי, יציבות פוסטורלית, שיווי משקל ותפקוד מוטורי(-0.36<’r’<-0.22, ‘p’<0.05).

מסקנות: הורים לילדים עם ADHD נוטים להמעיט בהערכת החרדה של ילדיהם, בעיקר כאשר התסמינים התחושתיים-מוטוריים של הילדים בולטים. רצוי שמטפלים בילדים עם הפרעות נוירו התפתחותיות יהיו ערים ל”אפקט העיוורון” של ההורים כדי שיוכלו להתייחס כראוי למרכיב החרדה של הילד.

המושגים מוות ואובדן הינם מושגים מופשטים ומורכבים להבנה עבור כל אדם.

הודעה על פטירה של אדם ותיווך סיטואציה של מוות מעוררת תהיות ולבטים רבים, כגון: איך להודיע, בחירת המילים, האם וכמה לתת מקום להיות בחוויה הקשה. עבור תלמידים בעלי צרכים מיוחדים, עם מוגבלות שכלית התפתחותית וקשיים בהבנה ובהבעה שפתית זהו אתגר מורכב עוד יותר המצריך הנגשה והתאמה. שנה שעברה, כחודש לאחר תחילת המלחמה, חווינו בפעם הראשונה בבית ספרנו מקרה של מוות תלמיד ולאחר שלושה חודשים בלבד חווינו מקרה מוות נוסף של תלמידה מאותה הכיתה. לצד תחושות קשות של הלם, כאב ועצב עמוק, חשנו צורך ומחויבות להנגיש לתלמידי הכיתה כל מקרה באופן קוהרנטי, מותאם ובהקדם האפשרי. לשם כך, נערכה חשיבה משותפת וטרנסדיסיפלינרית תוך התייחסות לפן השפתי, הקוגניטיבי והחברתי-רגשי של התלמידים. לצורך ההנגשה אספנו מידע והשתמשנו בכלים שונים להפשטה מילולית, בסמלים ובעזרים חזותיים.

בהרצאה נציג את התהליך שעברנו, התוצרים, תגובות התלמידים וההורים ודילמות בהן נתקלנו.

עם מה הקהל יצא מההצגה: כיצד מנגישים מושג מופשט וקשה של מוות וכיצד מעבירים תהליך של עיבוד תוך חשיבה על צרכי צוות, הורים ותלמידים.

ביבליוגרפיה:

דורון, מ. (2011). בשורה מרה והאדם עם פיגור שכלי. כנסת ישראל, משרד הרווחה והשירותים החברתיים, האגף לטיפול באדם עם פיגור שכלי.
גנות, ש. (2023, נובמבר 12). הבשורה המרה- התאמה והנגשת מסירת בשורה מרה לאנשים עם מוגבלות שכלית. קרן שלם. www.kshalem.org.il/knowledge_area/bitter-news
אדרי, ה.ת. (ל.ת.). פרוטוקול ההנחיות לרופאים, אחיות, עובדים סוציאליים וקציני נפגעים למסירת בשורה מרה לאנשים עם מוגבלות שכלית – על מוות בקרבות או חטיפה ונפילה בשבי של קרוב משפחה. https://www.kshalem.org.il/wp-content/uploads/2023/11/%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%94-23.10.23-_%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%92%D7%A9.pdf
מילון מונחים בפישוט לשוני להנגשת מידע בעת מסירת הבשורה המרה. (2023, נובמבר). www.kshalem.org.il/%D7%94%D7%91%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%9E%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%A0%D7%92%D7%A9%D7%AA-%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%A8%D7%AA-%D7%91%D7%A9%D7%95%D7%A8/

רקע

המחקר על ASD התמקד באבחון וטיפול בגיל הצעיר על פני הגיל המבוגר. עבודה זו שואפת לתאר את אוכלוסיית הבוגרים על הרצף האוטיסטי במכבי שירותי בריאות.

שיטות

6466 מבוגרים (בני 18 ומעלה) עם אבחון ASD נלקחו ממערכת הנתונים MHS. קבוצת מחקר זו הושוותה ל -1,850,112 מבוגרים ללא אבחנה של ASD המהווים את קבוצת הביקורת.

תוצאות

מבחינה מגדרית, קבוצת ה- ASD מאופיינת ברוב גברי (76.6%) בהשוואה לקרוב למחצית (47.8%) בקבוצת הביקורת [χ2 (2, N= 1,856,578) = 2141.75, p<.000]. יותר ממחצית מקבוצת ה- ASD (51.4%) היו בגילאי 18-24 בהשוואה ל- 12.2% מקבוצת הביקורת. רק 1.5% מקבוצת ה- ASD היו בני 65 ומעלה בהשוואה ל- 17.88% מקבוצת הביקורת [χ2 (5, N = 1,856,578) = 11016.87, p<.000].

ברמה הקלינית מבוגרים עם ASD נמצאו גבוהים יותר בשיעור הסוכרת [χ2 (5, N = 165,385) = 1473.53, p<.000], יתר לחץ דם [χ2 (5, N = 355,086) = 1939.25, p<.000], מחלות לב [χ2 (5, N = 100,526) = 25.93, p<.000] ו- IBD [χ2 (5, N = 18591) = 113.94, p<.000] בהשוואה לקבוצת ביקורת בקבוצות גיל דומות. יתר על כן, מבוגרים עם ASD היו שמנים יותר מאשר קבוצות גיל ביקורת דומות [χ2 (5, N = 287,793) = 37209.52, p<.000].

לבסוף, מבוגרים עם ASD סבלו באופן משמעותי יותר מתסמינים נפשיים בהשוואה לקבוצת הביקורת [χ2 (5, N = 28883) = 739.14, p<.000].

מסקנות

אוכלוסיית הבוגרים עם ASD מאופיינת בדומיננטיות גברית וגיל צעיר. ברמה הקלינית, מבוגרים על הרצף האוטיסטי נמצאו כסובלים באופן משמעותי יותר ממצבים כרוניים מגוונים. ממצאים אלה קוראים להתערבויות ייעודיות למבוגרים על הרצף האוטיסטי בדגש על מניעה.

מבוא: תהליך התאמת אביזר עזר המיוצר באופן אישי הינו רגיש ומורכב. התאמת אביזר עזר שאינו מותאם עלולה להוביל לנטישה מוקדמת של האביזר, היינו, לפני הזמן הצפוי. רוב הספרות בנושא מתמקדת במבוגרים, וחסר מידע על התאמה אישית של אביזרי עזר לילדים. מטרת המחקר היא לבחון את מאפייני הילדים והמטרות לשמן מותאמים אביזרי העזר, מה שיעור הנטישה המוקדמת של אביזרי העזר, ואילו גורמים יכולים להוביל לשימוש באביזר לאורך זמן.

שיטות: במחקר השתתפו 26 הורים ואנשי צוות שמילאו שאלונים המתייחסים לאביזרי עזר שהותאמו ל-27 ילדים בטווח גילאים 2-22. משתתפי המחקר נאספו מתוך מאגר מטופלי מחלקה להתאמת אביזרי עזר בהתאמת אישית בבית חולים לילדים במרכז הארץ.

תוצאות: נמצא כי אביזרי העזר הותאמו לילדים להשגת מטרות בשלושה תחומי עיסוק עיקריים, שהמרכזי ביניהם הוא טיפול עצמי (ADL) ושינה. אחוז נטישת אביזרי העזר עמד על 37%. נמצאו הבדלים בין המדווחים על שימוש באביזר לפי התוכנית לבין אלו שנטשו מוקדם במדדי שביעות הרצון מהאביזר (U = 41.5, p = 0.02) ומהשיפור באיכות החיים בעקבות השימוש בו (U = 7.5, p = 0.00).

מסקנות: הממצאים מצביעים על כך שאחוז הנטישה המוקדמת של האביזר בילדים נמצא בטווח הדומה לזה של מבוגרים. בנוסף, ממצאי המחקר מצביעים על חשיבות הדיוק בפיתוח האביזר כך שיתאים לצרכי הילד, והצורך בניטור השימוש בו כדי להבטיח שיפור באיכות חייו.

רקע: ניוון שרירים מסוג דושן מאופיין בהתדרדרות הדרגתית המשפיעה על יציבה, טווחי תנועה ותפקוד. התאמת כיסא גלגלים, מערכת הושבה ואמצעי הפעלה הינם הכרחיים להשגת השתתפות אבל יש מעט מחקר יחד עם אנשים עם דושן בתחום. מטרות מחקר זה הן לזהות בעיות בהושבה וניידות כפי שהובעו על ידי משתתפים עם דושן, להבין אילו סוגיות הם רוצים שיחקרו, ולפתיח התערבות.

שיטות: מחקר שיטות מעורבות ושיתופי יחד עם אנשים עם דושין מעל גיל 14 נעשה בשלושה שלבים: 1) סקר אינטרנט בנוגע להושבה וניידות, 2) ראיונות זום לבחינת תוצאות הסקר 3) התערבות המבוססת על הממצא המרכזי: השפעות מחמם יד על ביצועי נהיגה. הערכות לפני ואחרי ההתערבות כללוWheelchair Skills Test, 6-Minute Propulsion Test, timed slalom course and WHEELchair use CONfidence scale.

תוצאות: שלושים ושבעה אנשים השלימו את הסקר. 78% השתמשו בכיסא גלגלים ממונע, 88% ציינו שהכיסא איפשר להם עצמאות בניידות, 55% לא חשו בנוח בכיסא שלהם ו-94% חשו צורך לזוז או לשנות תנוחה. הראיונות הובילו לשלושה נושאים: ישיבה וניהול כאב, שיתוף עם מטפל עיקרי, ורגישות לטמפרטורה. שמונה מתוך תשעה דיווחו שבקור הם לא יכולים לנהוג באופן עצמאי. זה הוביל לסקר נוסף (n=13) שבו 84% דיווחו שקור השפיע לרעה על יכולתם לנהוג. תוצאות שלב שלוש (n=6) מחורף 2024 מראות בינתיים עלייה במיומנות ובביטחון בכיסא הגלגלים בעקבות שימוש במחמם היד וכן נהיגה למרחקים ארוכים יותר ועם תמרון טוב יותר.

מסקנות: מחקר שיתופי יכול להעלות סוגיות שחוקרים לא חשבו עליהן ולכן הוא חיוני לזיהוי שאלות שיש לטפל בהן עבור אנשים עם מוגבלויות. מחמם היד נראה כשיטה יעילה לשיפור הניידות בכיסא גלגלים במזג אוויר קר עבור אנשים עם דושן.

מבוא: התקדמות הטיפול הרפואי הובילה לעליה בתוחלת החיים של אנשים עם מחלות נוירו מסקולריות פרוגרסיביות, ביניהן Duchenne and Becker muscle dystrophies (DMD/BMD). עדיין, הידע בנוגע להשתתפות צעירים עם מחלות אלה בפעילויות בסביבות השונות מוגבל. מחקר זה מתאר את דפוסי ההשתתפות של בני נוער וצעירים עם DMD/BMD בבית, לימודים, קהילה ועבודה, את החסמים והתמיכות בסביבה המשפיעים על השתתפותם ואת האסטרטגיות בהן משתמשים לקידום ההשתתפות בסביבות אלה.

שיטה: בני נוער וצעירים בגילאים 15-29 (גיל ממוצע=21.5) עם DMD/BMD מילאו את שאלון Youth and young adult Participation and Environment Measure. דפוסי ההשתתפות נותחו באמצעות סטטיסטיקה תיאורית. בנוסף, בוצע ניתוח תוכן אינדוקטיבי ל 176 אסטרטגיות לקידום השתתפות שעלו בשאלון.

תוצאות: הצעירים דיווחו על תדירות ההשתתפות הגבוהה ביותר בבית (5.2 מתוך 7), לאחר מכן בבית הספר (3.4), בקהילה (2.5) ובמקום העבודה (1.9). רמות המעורבות היו גבוהות באופן עקבי בכל המסגרות (4.4 מתוך 5). הצעירים ביטאו רצון לשינוי בעיקר בפעילויות בקהילה (ב 47% מהפעילויות) ובמקום העבודה (46% מהפעילויות), ולאחר מכן בבית הספר ( 40% מהפעילויות) ובבית (37% מהפעילויות). דרישות פיזיות של הפעילות ונגישות פיזית צוינו כחסמים עיקריים. התמיכות הנפוצות ביותר כללו משאבים כספיים וזמינות של ציוד. זוהו עשר קטגוריות של אסטרטגיות: חמש מתמקדות בסביבה (למשל: שימוש בטכנולוגיה, קבלת סיוע מהמשפחה) וחמש מתמקדות באדם (למשל: תכנון, סנגור עצמי).

מסקנות: על אף תדירות השתתפות נמוכה, רמת המעורבות של הצעירים בפעילויות בהן משתתפים, גבוהה. התערבות להסרת חסמים פיזיים, יצירת הזדמנויות בסביבות השונות- משאבים כספיים וזמינות של ציוד, כמו גם שימוש באסטרטגיות שהציעו הצעירים, עשויים להגדיל את תדירות ההשתתפות בעיקר בפעילויות בסביבת הקהילה והעבודה בהן עלה רצון לשינוי.

הקדמה: הפרעה התפתחותית בקואורדינציה (Developmental Coordination Disorder; DCD), השכיחה בקרב 6-8% מהילדים, מוגדרת על ידי לקות במיומנויות המוטוריות ומלווה בפגיעה בביצוע בפעילויות יומיום. מודלים בתחום הבריאות מדגישים את החשיבות של טיפול ממוקד-אדם הלוקח בחשבון את הרצונות וההעדפות של ילדים. מחקר זה בחן את הפרספקטיבה של מתבגרים עם DCD ביחס למשאבים בתפקוד ביומיום ולתמיכה מקצועית.

שיטות: מחקר זה כלל ראיונות עומק עם 11 מתבגרים (גילאי 13-18, 82% בנים) שעומדים בקריטריונים של DSM-5 ל-DCD.

תוצאות: ניתוח הראיונות העלה 3 תמות מרכזיות: (א) “משאבי חוסן” – תמה המתארת את תפיסת המרואיינים ביחס לגורמים חיצוניים (משפחה, חברים ומורים) ואסטרטגיות פנימיות (תרגול, תכנון מקדים וטכניקות קוגניטיביות כגון פירוק מטלות לשלבים) שתומכות בתפקוד שלהם ביומיום. (ב) “הרהורים על טיפול” – תמה המתארת שונות בתפיסת המרואיינים ביחס לצורך שלהם בעזרה מקצועית. חלק חשבו שטיפול מיותר, בעוד אחרים סברו כי עזרה מקצועית תוכל לסייע להם לרכוש מיומנויות. המרואיינים הביעו עמדה לפיה “DCD היא לא מחלה, ואחרים מתמודדים עם בעיות גדולות יותר”, שכן הם משתתפים בפעילויות, למרות המאמץ הרב והאתגרים בדרך, ו-(ג) “העדפות בטיפול”: תמה המתארת את רצון המתבגרים שעזרה מקצועית תהיה ממוקדת ברכישת מיומנויות פרקטיות (כגון בישול, והתארגנות) ובאספקטים רגשיים-חברתיים (כגון קבלה של האבחנה וכיצד לספר עליה לאחרים).

מסקנות: מתבגרים תופסים את השפעות ה-DCD על התפקוד שלהם כאתגר הניתן להתמודדות באמצעות משאבים פנימיים ומשאבים בסביבה החברתית הטבעית. לתפיסתם, עזרה מקצועית הממוקדת ברכישת מיומנויות ובהיבטים רגשיים עשויה להועיל להם, אולם היא לא הכרחית. הממצאים מדגישים את תחושת החוסן והמסוגלות של מתבגרים עם DCD, והן צריכות להוות בסיס בפיתוח תוכניות התערבות לאוכלוסייה זו אשר יתמקדו בחיזוק תחושת העצמאות והאוטונומיה שלהם.

הקדמה: הפרעת קשב ופעלתנות יתר (Attention-Deficit Hyperactivity Disorder; ADHD) והפרעה התפתחותית בקואורדינציה (Developmental Coordination Disorder; DCD) הן מבין ההפרעות הנוירו-התפתחותיות השכיחות ביותר, אשר פעמים רבות מופיעות יחד. נמצא כי כל אחת מההפרעות מתאפיינת בדפוס קוגניטיבי ומוטורי ייחודי. אולם, טרם נחקרה ההשפעה של היארעות משותפת של ההפרעות על מדדים הקשורים לבריאות, כגון איכות חיים והשתתפות בפעילויות.

שיטות: מחקר זה השווה את איכות החיים והשתתפות של מתבגרים (גילאי 18-12, 49% בנות) עם אבחנה יחידה של ADHD (n = 29) או DCD (n = 9), היארעות משותפת של ADHD ו-DCD (n = 23), ועמיתיהם עם התפתחות טיפוסית (n = 45). המשתתפים עברו בטרייה אבחונית שקבעה את העמידה בקריטריונים של DSM-5 ל-ADHD ו-DCD ומילאו שאלונים להערכת איכות חיים והשתתפות.

תוצאות: לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הקבוצות בהשתתפות בפעילויות (p > 0.05). אולם, מתבגרים עם היארעות משותפת (ADHD + DCD) דיווחו על איכות חיים נמוכה יותר באופן מובהק (p < 0.05) בתחום הפיזי והחברתי בהשוואה לעמיתיהם עם התפתחות טיפוסית ועם ADHD בלבד, ונמוכה יותר בתחום הרגשי בהשוואה לעמיתיהם עם התפתחות טיפוסית. מתבגרים עם התפתחות טיפוסית דיווחו על איכות חיים גבוהה יותר בתחום הבית-ספרי בהשוואה לעמיתיהם עם ADHD, DCD או עם היארעות משותפת. סטטוס האבחנה (היארעות משותפת, אבחנה אחת, התפתחות טיפוסית) הסביר 16.9% מאיכות החיים הכוללת, מעבר להשפעת רמת ההשתתפות (25.1%),גיל ומגדר (4.5%).

מסקנות: להיארעות משותפת של ADHD ו-DCD תרומה שלילית ייחודית לאיכות החיים של מתבגרים במספר תחומי חיים, השונה מהתרומה של אבחנה בודדת. לכן, ישנה חשיבות לוודא את סטטוס האבחנה, בייחוד קיומה של היארעות משותפת, בתכנון התערבות והקמת שירותי בריאות עבור אוכלוסיות אלה בגיל ההתבגרות.

תקציר המחקר: הפרעת קשב ופעלתנות יתר (Attention deficit/hyperactivity disorder, ADHD), הינה לקות נוירו-התפתחותית המאופיינת בחוסר קשב, היפראקטיביות ואימפולסיביות. זוהי אחת האבחנות השכיחות ביותר בקרב ילדים. מעבר ללקויות הליבה, ילדים עם ADHD עשויים לסבול מליקוים התפתחותיים וכרוניים כמו לקויות קוגניטיביות-וירידה בהשתתפות, נוסף לקשיים בתפקודי היום יום.

המטרה: בחינת יעילות ההתערבות של ריפוי בעיסוק באמצעות סוסים תוך שימוש בפרוטוקול Attention Skills Therapy (ASTride). פרוטוקול זה משלב גישות שונות של ריפוי בעיסוק וכולל 12 מפגשים של 45 דקות. הוא מכוון לשיפור ההיבטים הקוגניטיביים ותפקודי היום יום בקרב ילדים המאובחנים ADHD.

חומרים ושיטות: 50 ילדים המאובחנים עם ADHD בגילאי 6-12 (בני 9.52 שנים עם סטיית תקן של 1.52), השתתפו במחקר במערך interrupted time series design ועברו הערכות בארבע נקודות נזמן (1) טרם כניסה לתקופת המתנה של שלושה חודשים; (2) סיום תקופת המתנה וטרם תחילת הטיפול; (3) בתום שלושת חודשי טיפול; (4) שלושה חודשים לאחר סיום הטיפול. כלי ההערכה כללו את שאלון ההשתתפות בחיי היום יום- Child Participation Questionnaire (CPQ) שאלון להערכת מיומנויות ביצוע בכלל זאת מוטוריות, ארגון ותקשורת Child Performance Skill Questionnaire (PSQ), וכן שאלון המעריך תפקודי יום יום the Canadian Occupational Performance Measure (COPM).

תוצאות: תוצאות המחקר הראו שיפור מובהק בהשתתפות וכן במיומנויות ארגון ומיומנויות תקשורת. בנוסף, שאלון ה-COPM הצביע גם הוא על שיפור מובהק בתפקודי היום יום ובשביעות הרצון של ההורים מהשגת מטרות ההתערבות.

מסקנות: מחקר ראשוני זה מהווה ראייה מחקרית לאפקטיביות היעילות של פרוטוקול ASTride המשלב ריפוי בעיסוק וטיפול בסוסים עבור ילדים עם ADHD . זהו צעד ראשני להטמעת התערבויות באמצעות סוסים שמטרתן לקדם השתתפות ומיומנויות ביצוע בקרב ילדים עם ADHA.

חוש הראיה הוא אחד המנועים העיקריים בתהליכים ההתפתחותיים של התקשרות (חיוך חברתי, קשר עין, זיהוי בני משפחה קרובים), ניידות וחקירת הסביבה, תפעול חפצים ומשחק, שפה, קוגניציה ויחסים חברתיים. אבדן ראיה, אפילו חלקי, מאתגר את יכלתו של הילד להבין את סביבתו, לפתח כישורי חיים בסיסיים ולהשתלב בסביבה הקרובה אליו. בארצות מפותחות ההיארעות של עוורון בילדים מוערכת סביב 3-4/100,000. זוהי קבוצה קטנה ולא שכיחה באוכלוסיית המטופלים במרפאות התפתחותיות. הגורמים לעוורון/לקוי-ראיה מגוונים, בחלקם מוגבלים לעין, ובחלקם מוחיים או סיסטמיים. שעור העכוב ההתפתחותי (ואף אוטיזם) בקבוצה זו גבוה יחסית, לעתים בהקשר למצב סיסטמי או גנטי, לעתים עקב היעדר התערבות מוקדמת מותאמת.

צוות המרפאה בעל נסיון ומומחיות בהערכת התפקוד ההתפתחותי אצל ילדים לקויי-ראיה/עוורים. המרפאה הפועלת במכון להתפתחות הילד של “כללית” בחיפה, משרתת ילדים מבוטחי ה”כללית” באזור חיפה והגליל המערבי. צוות המרפאה, שמגיע מרחבי המחוז, כולל רופאה התפתחותית, קלינאיות תקשורת בשתי שפות (עברית וערבית), מרפאה בעיסוק, אנשי אבחון וטפול רגשי בשתי שפות (פסיכולוגית ועובדת סוציאלית) ופיזיותרפיסטית. לשפה ותרבות השפעה על תפיסות, ערכים והתנהגויות, והמרפאה מתייחסת למרכיב התרבותי של הילד ומשפחתו.

הצוות מבצע הערכה התפתחותית מקיפה, בעברית או בערבית, וכן מעקב תקופתי, תוך התייחסות ספציפית להשפעת לקות הראייה על תחומי ההתפתחות השונים. ההערכה כוללת איסוף מידע משפחתי, רפואי וחינוכי; התייחסות לגורמים רפואיים/גנטיים; תצפית קלינית ושימוש בכלי אבחון מותאמים.

בסיום ההערכה, הצוות מגבש המלצות טפוליות, הכוונה למסגרת חינוכית מיטבית, לווי והדרכת המשפחה, תוך שיתוף פעולה עם מרפאות עיניים, גנטיקה, מסגרות טפוליות וחינוכיות, גורמי רווחה וביטוח לאומי (סיוע בפניה).

התערבות מוקדמת ומותאמת, המשלבת את כלל היבטי ההתפתחות, מקדמת משמעותית את התפתחותם ושילובם המיטבי של הילדים במשפחה, מסגרות החינוכיות ובחברה.

המערכת הווסטיבולרית, הממוקמת באוזן הפנימית ומשולבת במסלולים עצביים במערכת העצבים המרכזית, מתפתחת עד גיל ההתבגרות (כ-15 שנים). פגיעה מולדת או נרכשת באיבר הווסטיבולרי או במסלולים העצביים הקשורים אליו עלולה לגרום לקשיים תפקודיים, כגון איחור התפתחותי, שיווי משקל לקוי, נפילות, ליקויים בראייה ובאוריינטציה מרחבית, לצד קשיים קוגניטיביים ורגשיים.

לעיתים, תסמינים כמו סחרחורות, כאבי ראש או הימנעות מתנועה מלווים לקות זו.

אבחון וטיפול בתפקוד וסטיבולרי בילדים מורכב, בין היתר בשל הסימנים הלא ספציפיים, המטעים לעיתים, והשתנותם בהתאם לגיל. בעיות לא מטופלות עלולות לגרום לעיכוב התפתחותי חמור וללקויות תפקודיות רב-תחומיות – מוטוריות, סנסוריות, קוגניטיביות ורגשיות.

פיזיותרפיסטים המטפלים בילדים פוגשים לקויות וסטיבולריות בקשת רחבה של אוכלוסיות: ילדים עם לקות שמיעה, פגיעה מוחית (CP, TBI), קשיים התפתחותיים (ASD, ADHD, SI, DCD) ועוד.

עם זאת, היכרות עם המערכת הווסטיבולרית, שיטות האבחון והטיפול בה, עדיין חסרה במרכזי התפתחות הילד, במסגרות החינוכיות ובמסגרות שיקומיות.

בהרצאה יוצג נייר העמדה החדש בתחום המערכת הווסטיבולרית בילדים, שנכתב בשיתוף פעולה עם העמותה לקידום הפיזיותרפיה. נייר העמדה עוסק בהתפתחות המערכת הווסטיבולרית, בזיהוי אוכלוסיות בסיכון, ובדרכי הערכה וטיפול המבוססות על ידע קליני ומחקר עדכני. המסמך מהווה כלי מרכזי לשיפור הידע והמיומנויות של מטפלים ולשדרוג איכות הטיפול בילדים עם לקויות וסטיבולריות.

רקע: וויסות חושי מתייחס ליכולת של האדם לעבד מידע חושי שנקלט מהסביבה ולהגיב אליו בצורה מותאמת. כ -5-16% מהילדים עם התפתחות טיפוסית מדווחים על קשיים בוויסות החושי. ההפרעה בוויסות החושי יכולה לבוא לידי ביטוי באחד או יותר מארבעה דפוסים: המנעות, רגישות, חיפוש חושי ורישום נמוך. חשיפה לאירועים טראומטיים בגיל הרך עשויה להוביל לרמות עוררות גבוהות ולהשפיע על מנגנוני הוויסות החושי.

מטרה: לבחון את דפוסי הוויסות החושי בקרב ילדים שנחשפו לחוויות טראומטיות.

שיטה: במחקר השתתפו 37 ילדים בני 2-7 שנים, שנחשפו לאירועים טראומטיים בעקבות אירועי השבעה באוקטובר ופונו מבתיהם. כעשרה חודשים מהאירוע, הורי הנבדקים מילאו שני שאלונים: שאלון טראומה The Pediatric Emotional Distress Scale (PEDS) ושאלון פרופיל סנסורי Sensory Profile 2 (SP2).

תוצאות: נמצא כי ל-45.9% מהילדים יש לפחות דפוס אחד של ויסות חושי שאינו בטווח התקין. הדפוסים בהם נמצא השיעור הגבוה ביותר של תפקוד לקוי הם הימנעות ורגישות (35.1% בכל אחד מהם). כמו כן, נמצאו קשרים מובהקים סטטיסטית בין מספר דפוסי הוויסות החושי הלקויים לבין כל סולמות שאלון ה-PEDS: ציון מסכם (r = .578, p<.001), חרדה/ הימנעות (r = .430, p<.01), פחד (r = .332, p<.05), התנהגות מוחצנת (acting out) (r = .613, p<.001).

דיון: כמעט מחצית מהילדים בגיל הרך שנחשפו לטראומה חווים קשיים בוויסות החושי גם חודשים רבים לאחר האירוע. דפוסים בולטים שנמצאו לקויים בעיקר כוללים רגישות גבוהה לגירויים והימנעות, דפוסים המאופיינים בסף נוירולוגי נמוך. סימפטומים טראומטיים חמורים יותר נמצאו קשורים לדפוסים חושים לקויים רבים יותר.

חשיבות תפקודי הראיה בהתפתחות המוטוריות.

נדון בקושי להשתמש בכלי הערכה אובייקטיביים מעולם התפתחות הילד והשיקום , בשל העדר התייחסות ללקות הראייתית. נציג התאמות שביצענו בכלים סטנדרטיים כגון MABC ו AIMS.

נציג את מודל המעגלים (פותח ע”י עירית טוראל באלי”ע)- וכלי הערכה ייחודי הנגזר ממנו המשמש להערכת התפתחות מוטורית לילדים עם לקות ראיה ועיוורון. נראה כיצד ניתן בעזרתם לקבוע יעדים טיפוליים, סטנדרטיים לפי מודל SMART .

תוך מתן תיאורי מקרה מטיפולים פרטניים וקבוצתיים ייחודיים.

לתפקוד הראייתי השלכה משמעותית על כל ערוצי ההתפתחות, על תפקודי החיים היומיומיים, למידה, ועצמאות, ומכאן החשיבות לאיתור ואבחנה מוקדמת וטיפול בלקות ראייה מוחית ( CVI , Cerebral Visual Impairment) בילדים.

CVI הינה מושג הכולל “סל” של הפרעות ראייה מסיבה מוחית ,הנגרמת עקב הפרעה או פגיעה מוחית, אנטומית או תפקודית, היכולה לערב מסילות ראייה מוחיות ו\או קורטקס הראייה, ללא עדות להפרעה במערכת הראייה הקדמית. הסיבות ל CVI הינן מגוונות וכוללות סיבוכים פרינטלים כגון תשניק ודימום מוחי, סיבות פוסט-נטליות כגון טביעה, נזק חבלתי למוח, אירוע וסקולרי, גידול מוחי, והפרעות בהתפתחותית-מבנית, תסמונות גנטיות, מחלות מטבוליות, אנצפלופטיות התפתחותיות-אפילפטיות והפרעות נוירודגנרטיביות. CVI היא הגורם השכיח ביותר ללקות ראייה בילדים בעולם המערבי. הביטוי הקליני של CVI הינו מגוון ואין בדיקה אובייקטיבית אחת לאבחון . CVI מהווה למעשה פגיעה בעיבוד הראייה ולכן, בחלק מהמקרים תאובחן ירידה בחדות הראייה ובעוד שבאחרים חדות ראייה תהיה תקינה. בנוסף, קיימת שונות קלינית בין ילדים להם CVI הכוללת מגוון לקויות בהתנהגות ובתפקוד הראייה, אותן רופאים ואנשי מקצועות הבריאות פעמים רבות אינם מכירים. יתרה מכך, בילדים עם CVI שכיחות גבוהה של לקויות נלוות נוירו-התפתחותיות כגון הפרעה בספקטרום האוטיסטי ומוגבלות שכלית התפתחותית שלעתים ממסכות את האבחנתה. כתוצאה מכך, ההערכה היא כי קיים תת- אבחון של CVI בילדים, המוביל לאיחור בטיפול. הצגה זו מבוססת על נייר העמדה החדש ל CVI בילדים. ההצגה תכלול סקירה מקיפה על הגדרת CVI , הסיבות וקבוצות הסיכון ל CVI , דרכי האבחון והתסמינים הקליניים.

רקע: בשנים האחרונות מוקד הטיפול באתגרי שרותי הבריאות עבר מניהול סוגיות אקוטיות לטיפול בקידום בריאות ומניעה. תחנות לבריאות המשפחה הינו השרות הראשון הפוגש משפחות צעירות ומלווה אותן.

איתור והתערבות מוקדמת של ילדים עם קשיים התפתחותיים בתקופה בה המוח גמיש מספיק כדי לאפשר שינוים, הוכחה כיעילה בשיפור תוצאות הלקוח וחיסכון בעלויות.

במאוחדת 30 תחנות לבריאות המשפחה ברחבי הארץ, הכולל שרות של רופא ואחות .

ריפוי בעיסוק מתמקד בעיסוקים משמעותיים החיוניים להשתתפות הפרט, המשפחה והקהילה ועל כן מהווה תרומה חשובה בתחום ההתערבות המוקדמת, ניהול מצבים כרוניים והתפתחות אורח חיים בריא.

מטרות:

· איתור מוקדם לאוכלוסיית המטופלים בתחנות אשר אינם מגיעים להתפתחות הילד.

· קיצור תהליכי פניה להתפתחות הילד במידת הצורך.

· הידוק הקשר והתקשורת בין מערך התפתחות הילד והתחנות, הדרכה ולמידה דו צדדית.

· הדרכה להורים וצמצום פניות עתידיות מדרגת קושי קלה להתפתחות הילד.

שיטה:

2019-2022 פיילוט מחוזי: כניסת מרפאה בעיסוק לשתי תחנות. תוצאות: (תמונה 1)

לאור הממצאים אושרה הרחבת ההתערבות לפיילוט ארצי.

2023-2024 פיילוט ארצי:

– איתור קבוצת עבודה של 9 מרפאות בעיסוק

– סידרת הרצאות לאחיות בתחום: המשחק, ויסות חושי, קשב ותפקודים ניהוליים, תפקודים ידניים ואוטיזם.

– כניסת מרפאות בעיסוק ל13 תחנות נבחרות אחת לחודש. המפגש כולל אבחון סינון ובמידת הצורך הדרכה, מעקב, הפנייה להתפתחות הילד.

פעוטות מופנים ע”י אחיות התחנה בהתאם לרשימת נורות אדומות .

– הצגת תוצאות הפיילוט, אישור גורמי המטה להפוך את השרות לקבוע.

ממצאים: (תמונה 2 )

מסקנות: כניסת המרפאות בעיסוק לתחנות- איתור מוקדם, טיפול והדרכה, ביסוס תקשורת אחיות ומרפאות בעיסוק, הביאה לתוצרים חיוביים המדגישים הצורך בהרחבת השרות לרמה הארצית כחלק מסטנדרט השרות בתחנות לבריאות המשפחה.

רציונל

במכונים להתפתחות הילד קיימים זמני המתנה ארוכים לטיפולי ריפוי בעיסוק. מה שעלול להעצים פערים בהשתתפות בין ילדים הזקוקים לטיפול לבין בני גילם. לכן, עולה צורך במתן מענה ראשוני לממתינים.

שיטות

במכונים להתפתחות הילד במחוז דן-פתח תקווה ב”כללית”, החל לפעול שירות חדשני, בו ילדים והוריהם הממתינים לטיפול, מוזמנים למפגש הדרכה פרטני חד-פעמי עם מרפאה בעיסוק. מטרת המפגש היא לספק למשפחה הדרכה ממוקדת לתרגול בבית עד שיוזמנו לטיפול.
להדרכות מוזמנים ילדים בגילאי 3-6 שעברו אבחון בריפוי בעיסוק ובאבחון עלו קשיים בתחום המוטורי, גרפו-מוטורי, תפיסתי או לימודי. במידה והמאבחנת מצאה כי הילד מתאים להדרכה, הוא יוזמן בתוך חודש.
בשנה האחרונה השירות הוטמע בשמונה מתוך עשרה מכונים במחוז וניתן לכשבעים משפחות.
תהליך ההטמעה כלל:
-בניית מבנה מפגש ההדרכה.
-בניית מערך לזימון הילדים.
-ישיבה עם צוותי הריפוי בעיסוק בכל מכון להצגת התהליך ובחירת רכז.
-ישיבות עם צוותי האדמיניסטרציה ובניית תסריט שיחה לזימון.
-בניית מערכים וחומרי הדרכה, שנשמרו בתיקייה משותפת.

בסקר שביעות רצון שנערך לשלושים משפחות, ההורים הביעו שביעות רצון גבוהה מההדרכות (הציון הממוצע היה 4.83 מתוך 5). חלקם אף דיווחו על שיפור בתפקוד הילד.

סיכום, מסקנות והשלכות
מפגשי הדרכה לילדים הממתינים לטיפול בריפוי בעיסוק, הוא שירות חדשני במכונים להתפתחות הילד במחוז. השירות מאפשר להורים לקבל הדרכה מותאמת לילד לצורך תרגול בבית עד שיוזמנו לטיפול. ההדרכה מסייעת בהעצמת ההורים ובחיזוק יכולתם לתרגל עם הילד ומסייעת בשיפור המיומנויות של הילד עוד לפני תחילת הטיפול. דבר שעשוי בחלק מהמקרים לקצר את משך הטיפול הנדרש ולהפחית את אורכי התורים לטיפול.
השירות הוטמע בשמונה מכונים במחוז וניתן לכשבעים משפחות, שביעות הרצון גבוהה.
שילוב מפגשי ההדרכה יכול לתרום לשיפור בהשתתפות הילדים ולשיפור השירות במכונים.

בעיות התפתחותיות בילדים אונקולוגיים נגרמו משילוב של גורמים פיזיים, קוגניטיביים ורגשיים. טיפולי סרטן, כימותרפיה וקרינה, עלולים לפגוע במערכות המרכזיות של הגוף, בעיקר במערכת העצבים, ולגרום לעיכוב במיומנויות מוטוריות וקוגניטיביות. בנוסף, הפגיעה בשגרת חיים רגילה, כמו השפעות רגשיות של המחלה והיעדר אינטראקציה חברתית ולימודית, עשויות להחמיר את העיכובים ההתפתחותיים. חשוב לספק תמיכה מוקדמת ומשולבת לתינוקות ופעוטות אונקולוגיים כדי למזער את ההשפעות השליליות ולהבטיח את ההתפתחות התקינה שלהם. במכון להתפתחות הילד בשיבא הוקם מודל התערבות ייחודי המוקדש לטיפול בילדים בגילאי 2-6 המחלימים ממחלה אונקולוגית, תוך שמירה על גישה מקיפה הכוללת טיפול מוטורי, תפקודי, רגשי וחברתי. המודל שלנו מתמקד בתהליך המעבר הקריטי של הילד מבית החולים אל הקהילה, ומספק תמיכה מקצועית ומגוונת במטרה להקל על ההסתגלות וההחלמה של הילדים בסביבה חדשה. במרפאה מטופלים 6 ילדים, בעלי רקע אונקולוגי, מה שיוצר אוכלוסייה הומוגנית. המטופלים משולבים במסגרת מתאימה בקהילה, אך זקוקים לתקופת התערבות על מנת לרכוש תפקודים שנפגעו בעקבות המחלה והטיפולים הרפואיים. תקופת ההתערבות נמשכת חצי שנה, וממוקדת גם בטיפול רגשי חשוב על רקע טראומה ומשבר שנגרמו בעקבות המחלה. הסקטורים המטפלים כוללים פיזיותרפיה, ריפו בעיסוק, קלינאות תקשורת וטיפול רגשי, בין המטפלים נמצאים גם תרפיה בתנועה ופסיכולוגית. המטופלים מקבלים 3 טיפולים מרוכזים ביום, אשר כוללים טיפול רגשי אחד (דיאדי או הדרכת הורים לסירוגין). המודל הטיפולי שם דגש על טיפול דיאדי רגשי לכל ילד, תוך יצירת תמיכה קבוצתית גם להורים וגם לילדים. קבוצת ההורים מתקיימת במקביל לקבוצה חברתית לילדים, מה שמאפשר תמיכה הן בהיבט הרגשי והן בהיבט החברתי. מודל ההתערבות הינו בעל רציונל קליני, מבוסס ספרות ותאורי מקרה קליניים, תוך התייחסות להשפעת הטיפול הכימותרפי על הציר ההתפתחותי.

המרפאה נותנת מענה עבור תינוקות ופעוטות מגיל לידה עד שלוש שנים לקשיים רגשיים של התינוק, כקושי בוויסות, ובקשיים בקשר הורה-תינוק במצבים שונים, בהם דיכאון לאחר לידה. מחקרים רבים מראים כי כאשר האם חווה דיכאון אחרי לידה, תינוקה בסיכון לעיכוב ברכישת אבני דרך המוטוריות- גלגול, זחילה וישיבה עצמאית. עיכוב זה יכול לנבוע ממיעוט בגירויים מוטוריים ורגשיים, חסך באינטראקציה פעילה מצד האם, וההשפעה של מצבה הרגשי על ההתפתחות הכללית של הילד. מכאן, שלדיכאון אחרי לידה השפעה ישירה על התפתחות המוטורית של תינוקות, במיוחד בגילאי 12-0 חודשים וישנה חשיבות גדולה במתן התערבות מוקדמת בפיזיותרפיה בתוך מרפאה רגשית. תפקיד מערך הפיזיותרפיה בתוך מרפאת גיל הינקות מתמקד בארבעה תחומים עיקריים: 1. איתור הילדים בעלי קושי התפתחותי אורגני שאינו תלוי בקשר, הפנייה לאבחון רב מקצועי והמשך טיפול וליווי בתוך המכון. 2. זיהוי ואיתור קושי מוטורי שמושפע מההתנהלות ההורית בתוך הקשר הורה-ילד. 3. מתן הדרכת הורים תומכת ע”י גורם מקצועי וזמין. 4. הנכחת מקצוע הפיזיותרפיה -ראיית הפן המוטורי והתפקודי בתוך מרפאה רגשית כגורם משלים לתהליך הטיפולי המשפחתי. המענה הטיפולי ניתן במסגרת טיפול פרטני או קבוצתי במודל של משחקיה התפתחותית בשילוב עם מרפאה בעיסוק ועובדת סוציאלית. נתוני מטופלים משנת 2024-2023 שטופלו במכון להתפתחות הילד תל השומר מראים שמתוך כ-60 משפחות, עד כה ניתן מענה התפתחותי ל כ-23% מהתינוקות והפעוטות. מתוכם, כ-12 ילדים הדגימו עיכוב מוטורי כתוצאה מקושי בהיקשרות . אנו משערים כי הקושי בהיקשרות יכול לנבוע מדיכאון ו/או מחלות נפשיות נלוות של אחד מההורים או שניהם.

מבוא: גישת POET (Parental Occupational Executive Training) פותחה כדי לשפר את התפקוד של ילדים עם תסמיני הפרעת קשב ופעלתנות יתר (ADHD), תוך התמודדות עם העיכוב בהתפתחות התפקודים הניהוליים שלהם. מחקרים מצאו כי בעקבות יישום POET ילדים בני 3-7.5 שנים עם תסמיני ADHD שיפרו תפקודם ואת יכולתם לנהל את השגרות היומיות בשלהם בסביבת הבית. מחקר הפיילוט הנוכחי עסק בהרחבת מרחב ההשפעה של הPOET גם לסביבה החינוכית. נבדקה הישימות והיעילות של תוכנית לצוותים חינוכיים המתבססת על עקרונות ה POET ((Pedagogical Occupational Executive Training; POET 2 שמלמדת אותם לעזור לילדים שמתקשים לנהל את השגרות שלהם בגן.

שיטה: תכני ה POET2 עברו תוקף מומחים בעזרת 8 גננות ומרפאות בעיסוק עם ניסיון ממוצע של 28 שנים. אחת עשרה מתוך 38 גננות שלמדו את התוכנית הסכימו ליישם אותה עם כלל ילדי הגנים שלהן במסגרת מחקר. הגננות אספו מידע על 27 ילדים עם קשיים בתפקודים ניהוליים בגיל 3.25-6.58 שנים (M=4.47, SD=.95), מהם 17 בנים. הן מלאו את שאלון The Executive Function & Occupational Routines – Early childhood ואת שאלון Behavior Rating Inventory of Executive Function –Preschool Version בשלוש נקודות זמן. ישימות התוכנית נבדקה באמצעות מילוי יומנים שבועיים ע”י הגננות וע”י ידי 3 מרפאות בעיסוק שהדריכו אותן ביישום. בוצע ניתוח איכותני של מענה על שאלות פתוחות ביומנים.

תוצאות: יומני הגננות העידו על יישום שבועי של עקרונות התוכנית. התקבלה התאמה של 86%-100% בין דיווח הגננות לדיווח המרפאות בעיסוק. התקבל שיפור מובהק ביכולת הילדים לנהל את השגרות שלהם, אבל לא בתפקודים הניהוליים שלהם. בהרצאה יוצגו הסברים אפשריים לכך, ותוצג תפיסת הגננות את התוכנית POET2 וגורמים המשפיעים על יכולתן ליישם אותה.

מטרה: ADHD היא הפרעה נוירו־התפתחותית הנפוצה בקרב ילדים ובני נוער, אשר עלולה להקשות על הדינמיקה המשפחתית ובמיוחד על בריאות הפסיכולוגית של האימהות. בקהילה החרדית, אימהות לילדים עם ADHD מתמודדות עם אתגרים ייחודיים הנובעים מהמאפיינים התרבותיים של הקהילה, כגון סטיגמה והיעדר נגישות לשירותי בריאות נפש ציבוריים. מחקר זה נועד לפתח התערבות לקידום בריאות פסיכולוגית המותאמת תרבותית לאימהות בקהילה החרדית, תוך שימוש בפרוטוקול Intervention Mapping.

שיטה: כדי להתאים את ההתערבות לאוכלוסייה החרדית ולהעריך את היעילות והרלוונטיות שלה, שיטת המחקר שילבה בין ניתוח תוכן איכותני של ארבע קבוצות מיקוד (n=25) ובין סטטיסטיקה תיאורית, כולל מדד תוקף התוכן (CVI). תהליך פיתוח ההתערבות התבסס על תאוריות לשינוי התנהגות, כגון ה־ COM-B ממודל שינוי ההתנהגות ומסגרת התחומים התאורטיים, לצד ספרות בנושא ADHD בקרב האוכלוסייה הכללית והחרדית.

תוצאות: גורמי המפתח לשינוי התנהגות של האימהות שזוהו סייעו בקביעת מטרות ההתערבות, שכללו הפחתת הסטיגמה סביב ADHD, הגדלת הידע, העלאת מודעות למשאבים האפשריים במערכת החינוך, חיזוק מיומנויות סנגור עצמי ותמיכה בטיפול עצמי של האימהות. לאור מטרות אלה, פותחו אסטרטגיות התערבות מותאמות שכללו מפגשים קבוצתיים, מתן מידע בריאותי, תמיכה חברתית, טכניקות לשינוי תפיסתי, למידה פעילה, הצבת מטרות ובניית זהות. האימהות שהשתתפו במחקר אישרו את התאמת ההתערבות לתרבות החרדית, את יעילותה ואת הרלוונטיות שלה (CVI ממוצע = .86, .85, .87.)

מסקנות: פרוטוקול Intervention Mapping אפשר פיתוח התערבות לקידום בריאות פסיכולוגית המותאמת תרבותית לאימהות חרדיות לילדים עם ADHD. חיוני לבצע מחקרי המשך שיבחנו את התיכנות ויעילות ההתערבות.