הילד הבררן שלי

אתם יושבים לאכול ארוחת ערב משפחתית, על השולחן מוגש כל טוב; לחם מעשה ידיכם, סלט ירוק רענן וצבעוני, גבינות טריות וחביתה חמה שזה עתה הורדתם מהגז. כל הילדים אוכלים בתיאבון. ורק ילד אחד, יושב בצד, מסתכל בהיסוס, וגם היום בוחר שלא לטעום. אם אתם מזדהים עם הסיטואציה דעו לכם שאתם לא לבד. כ 20-30% מההורים מדווחים על בררנות אכילה בקרב ילדיהם.

מהי בררנות אכילה?

בררנות אכילה מוגדרת כהגבלה במספר פרטי המזון אותם צורך הילד ו/או הימנעות מקבוצות מזון שלמות על בסיס מרקם, ריח, מראה, צבע וכו’. תופעה זו נפוצה מכפי ,שכנראה, חשבתם, שכן כ- 20%- 30% מההורים מדווחים על קושי באכילה או האכלה של ילדיהם.

בררנות אכילה מחולקת לדרגות שונות; דרגת בררנות קלה יכולה להתבטא בהימנעות ממספר פריטים מסוימים ולרוב לא תצריך טיפול. דרגת בררנות קשה תחשב כאשר יש צריכה של 15 מאכלים או פחות בתפריט ו/או כאשר הילד נמנע מקבוצות מזון שלמות.

בררנות אכילה- תופעה גנטית או סביבתית?

כמו מקרים רבים, גם בררנות אכילה היא ככל הנראה תופעת המשלבת סיבות גנטיות וסביבתיות. בשנים האחרונות מתברר כי היכולת של אדם לחוש טעמים מסוימים היא גנטית וכי רגישות גבוהה בגנים לחישת טעם מסוים משפיעה על העדפות התזונתיות.
הגן PROP לדוגמא, אחראי לחישת טעם מריר והרגישות שלנו לטעם המריר תלויה בגן זה. נמצא כי ילדים עם רגישות גבוהה לגן PROP חשים טעמים מרים יותר ומתקשים לאכול ירקות כמו ברוקולי למשל. ילדים אלה בהחלט בעלי סיכוי גבוה יותר לפתח בררנות אכילה.

להיבט הסביבתי, ובמיוחד ההורי, יש גם כן השפעה על האכילה של הילד. על אף הדעה הרווחת שככל שנערב באופן אקטיבי בבחירות הילד כך הוא יהיה “אכלן” טוב יותר, מחקרים אחרונים מראים שההפך הוא הנכון. למעשה, התנהגויות הוריות כמו הגבלה נוקשה של המגוון או כמות המזון המוגש, מניעה של מזונות מסוימים (למשל: אסור לאכול ממתקים) או הכרחה לאכול מאכלים מסוימים (למשל: אתה חייב לסיים את הירקות)  יכולה להוביל הן לצמצום כמות ומגוון המאכלים שהילד יאהב והן לאכילת יתר ואף לעודף משקל והשמנה.

כיצד ניתן לעזור לילד להרחיב את מגוון המזונות ולפתח הרגלי אכילה טובים?

המפתח לאכילה מגוונת הוא יצירת יחסי האכלה תקינים. יחסי האכלה מתחילים עוד בשלב הינקות (ויש חוקרים הטוענים שכבר בהיריון), מתפתחים לכל אורך הילדות ומשפיעים על הרגלי האכילה שהילד יאמץ כבוגר. ישנה חלוקת אחריות חשובה ביותר בכל הנוגע להאכלת ילדים שעומדת בבסיס יחסי האכלה טובים.

ההורה אחראי לקביעת מסגרת הארוחות, לטיב המזון המוגש בבית ולמגוון המוגש בכל ארוחה. כדאי שההורה יבחר באוכל טרי, ביתי בעל ערכים תזונתיים שיעודדו גדילה תקינה של הילד. מזון כזה יכלול כמובן ירקות ופירות, קטניות, עוף ודגים טריים, ביצים, מוצרי חלב לא ממותקים, אגוזים ושקדים. ניתן כמובן לאפשר מדי פעם מזונות פחות בריאים כמו עוגות ועוגיות, אך כדאי שגם הם יהיו מעשי ידיכם. חשיפה למזונות אולטרא-מעובדים (כמו חטיפים או ממתקים קנויים ושתייה מתוקה) צריכה להיות מינימאלית עד כמה שניתן.

לעומת ההורה, הילד אחראי לבחור מה הוא רוצה לאכול מתוך המגוון המוגש וכמובן כמה הוא רוצה לאכול. ההורה יכול לתת משוב לאכילת הילד בצורה תיאורית ואינה שיפוטית. למשל: במקום להגיד לילד “אתה לא אוכל ירקות”, אפשר להגיד “שמתי לב שהיום בחרת שלא לטעום מהעגבנייה”. המשפט השני מתאר סיטואציה נקודתית שמתרחשת בכאן ועכשיו ומאפשר שינוי התנהגות מחר. לעומתו, המשפט הראשון הוא כוללני מדי ואינו נותן פתח לשינוי. בנוסף, חשוב להדגיש כי ההורה לא צריך לעודד את הילד לסיים את האוכל מהצלחת או לחילופין להגביל את הכמות.

מעבר לכלל מפתח זה ישנם כלים נוספים שיכולים לעזור ליצור יחסי האכלה טובים:

1. דוגמא אישית – ההורה מהווה מודל לחיקוי בכל הנוגע לאכילה, בעיקר עבור ילדים קטנים. הורה בעל דפוסי אכילה טובים, שאוכל מגוון רב של מזונות מלמד את ילדיו לנהוג באותו אופן. להבדיל, לא ניתן לדרוש מילד לטעום מאכל חדש או להימנע ממאכל מסוים, במידה וההורה או ההורים אינם עושים זאת. לדוגמא, הורה שמחזיק בבית קוקה קולה לא יוכל לצפות מילדיו שלא ישתו ממנה. באופן דומה, בבית ללא ירקות ופירות לא נצפה שהילד יאכל מאכלים אלה.
2. ארוחות משפחתיות – מחקרים מראים כי אכילת ארוחות משפחתיות קשורה בהרחבת כמות ואיכות המזון בקרב ילדים צעירים ואף בהקטנת התנהגויות מסכנות בקרב ילדים מתבגרים. ארוחה משפחתית מהווה מקור לשיח פתוח ושיתוף בני המשפחה בחייו האישיים של כל אחד. בנוסף, בעת האכילה המשותפת הילד מחקרה את הוריו ומאפשרת לו לאמץ את דפוסי האכילה שלהם. בהנחה שהרגלי האכילה של ההורים טובים, הילד יאמץ דפוסים אלה. אם היום אתם לא אוכלים כלל ארוחות משותפות, התחילו בהדרגה. הוסיפו ארוחה משפחתית אחת בשבוע ולאט לאט הגדילו את התדירות.
3. שתפו את הילדים בהכנת וגידול המזון – על אף הלכלוך והבלאגן חשוב מאד לשתף את הילדים בהכנת ותכנון הארוחה. כמובן שהשיתוף יעשה בהתאם לגיל הילד ויכולותיו המוטוריות. ילד קטן יכול לעזור בעריכת השולחן או ערבוב החומרים בקערה, בעוד שילד בוגר כבר יכול לקחת חלק בתכנון הארוחה, הכנת סלט ואולי אפילו הכנת חביתה או אפייה בתנור. הרבה פעמים ילדים רוצים לאכול את התוצרת שהם הכינו. הם מרגישים שזה פרי יצירתם וסקרנים לגבי התוצאה, ולכן שיתוף אקטיבי במטבח מגדיל את הסיכוי שיטעמו מאכלים חדשים. בנוסף, במידה ויש את המשאבים לכך, כדאי לגדל בבית תוצרת חקלאית לשימוש המשפחה כמו צמחי תבלין, עגבניות שרי, עצי הדר ועוד.
4. מותר (ואף כדאי) לשחק עם אוכל – הרבה הורים מתקשים לתת לילד לאכול מלוכלך, נוטים לנקות אותם או מפצירים בהם לאכול “יפה”. למעשה אכילה היא חוויה שמערבת מספר רב של חושים ובינהם חוש הריח, המישוש, הראייה וכמובן גם הטעם. כבר בשלב הטעימות והילדות המוקדמת חשוב לתת לילד לחוש את המזון, למרוח אותו ולהתלכלך, ולעודד אותו לאכול עצמאית, גם אם לא כל האוכל יגיע לפה. בשלבים מאוחרים יותר, משחקי דמיון עם אוכל (למשל לשים פסטה על האצבע ולדמיין שזו ציפור, או ליצור כריך מחייך מפרוסת לחם, ממרחים וירקות) יכולים לעודד את הילדים לאכול ובטח לפתח מיומנויות קוגניטיביות נוספות.
   דבר נוסף, עבור ילד בררן שאינו מוכן לטעום מאכל מסוים, ניתן להציע לשחק עם אותו מאכל כשלב ביניים בטווח שבין הימנעות מוחלטת ואכילה. כמובן, שלכל משחק יש גבול, וההורים כן צריכים לתת מסגרת התנהגות המקובלת עליהם סביב השולחן, העניין הוא שהמסגרת יכולה להיות טיפה יותר משוחררת. משחק באוכל אינו אומר שמותר לזרוק אוכל על הרצפה בכוונה תחילה, לירוק או להפוך את הצלחת, אך כן מזמין התנסות עצמאית של הילד בעת האכילה.

כיצד נכון לחשוף ילד בררן למאכל חדש?

דמיינו אתכם יושבים ליד צלחת מלאה בגו’קים ותולעים. מסביבכם אנשים שאוכלים את המאכל בהנאה ומעודדים אתכם שוב ושוב לטעום.  המראה של האוכל מעורר בכם בחילה ודחייה, אך ההפצרות מהאנשים לידכם לא מפסיקות. הם מנסים להסיח את דעתכם או מסבירים לכם כמה חלבון וויטמינים יש בתולעת. כל השכנועים אינם עוזרים ורק גורמים לכם להתבצר בסירובכם.

רובנו נקבל צמרמורת רק מלחשוב על סיטואציה כזו. אצל ילדים בררנים, החוויה של טעימת מזון חדש יכולה להיות משולה לחוויה של טעימת ג’וק או תולעת.

הצעד הראשון והחשוב ביותר בטיפול בבררנות אכילה הוא לגלות אמפתיה לקושי של הילד ולא לבטל אותו. זכרו שעד שילד מוכן לטעום יש שרשרת ארוכה של יחסי קרבה שעליו לעבור עם המזון: ראייה של המזון, הרחה שלו, ליקוק, טעימה ואכילה. הפעלת לחץ על הילד לטעום לרוב תוביל לתוצאה ההפוכה.

מתי כדאי לפנות לייעוץ מקצועי?

במקרים בהם מעורבים קשיים אחרים (כמו ויסות חושי, קושי רגשי וכו’) ו/או ישנם חסרים תזונתיים עד כדי פגיעה בגדילה, חשוב והכרחי ללכת ולטפל בבעיה. מקרים חריגים אלה, לרוב, לא יעברו לבד ויכולים לגרום לנזק ממשי בבריאות הילד.

חשוב לזכור כי טיפול בבררנות קשה מצריך לרוב עזרה מקצועית של דיאטנית המוכשרת לכך ולעיתים אף אנשי מקצוע נוספים כמו קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק וטיפול רגשי תומך.

בכל מקרה, הטיפול בדרך כלל אורך זמן ומצריך התגייסות של המשפחה לתהליך.

לסיכום

מילון מונחים

1. יחסי האכלה –  מכלול האינטראקציות המתרחשות בין הורה וילד הקשורות בבחירת מזון, האכילה עצמה והתנהגות האכילה

2. מזון אולטרא-מעובד – מזון שאינו קיים באופן טבעי בטבע והופק על ידיד התעשייה. לרוב מזון זה בעל צפיפות קלורית גבוהה, חסר ערכים תזונתיים ומכיל חומרים מוספים רבים כמו חומרים משמרים, מתחלבים וחומרי טעם וריח שמטרתם להאריך את חיי המדף  ולשפר את טעם המזון. דוגמאות: חטיפים, שתייה מתוקה, חטיפי אנרגיה, דגני בוקר, רטבים קוניים, בשר מעובד וכו’.