הפעם הראשונה שבה אספתי את תחושותי על התמודדות ותקווה במציאות הישראלית לכלל מאמר היתה ב- 1991, אחרי רצח רבין ,אחרי פיגועי – ההתאבדות המחרידים, אחרי מלחמת המפרץ וכל אותן תחנות בזמן שכולנו נושאים בביוגרפיה שלנו. כל כך קיויתי שדברים שכתבתי אז לא יהיו רלבנטים עוד. כמובן שהתבדיתי. בעצם הימים האלה, כשמיטשטש ההבדל בין חזית ועורף, אנו נדרשים לחשוב שוב על המקום שבו כולנו ,כאיש אחד חולקים גורל משותף. תוך כדי כך אנו נדרשים לשמר את המקום הטיפולי כמרחב מוגן, מקום של שפיות והפוגה. במצב שכזה , עלינו להתמקם בין החוץ לפנים. המפגש עם המטופלים מחייב הקשבה להתרחשות הקולקטיבית תוך כדי תנועה גמישה לעבר זיהוי החויות היחודיות לכל יחיד.

לפיכך, ברשותכם, אתחבר עכשיו למרחב המוגן של הכנס ואעבור לדבר על החוויות הייחודיות של משתתפי כנס זה. ואולי אפילו תמצאו בדברי רלבנטיות להתמודדות שמחכה לכולנו כשנצא מכאן היום.

לא אטעה אם אומר שאחד התסכולים הגדולים של העוסקים במקצועות הטיפוליים הוא הפער בין האידיאלי למציאותי, פער זה מופיע כפצע מכאיב אצל המטופלים שלנו אך גם נמצא בתוכנו המטפלים. ניתן לשער שבתחילת דרכנו בחרנו בחירה מקצועית שהיו בה אינטרסים של ה"אני" אך גם תחושה של שליחות ואידאליזציה .אולם, ככל שאנו מתמקצעים ,הפער הזה בין האידאלי למציאותי הולך וגדל כתוצאה ממפגש עם המציאות היומית יומית השוחקת.

בהרצאתי אנסה מהלך הפוך. … אנסה בסד המציאות, להחזיר את עצמנו מעט למקום האידאלי ,למקום של השליחות. אנסה לעורר איזה מרחב תפיסתי, רגשי, רוחני , נקודות למחשבה שאולי יצטרפו לערכת ההתמודדות המקצועית  והאישית שכל אחד מאתנו צריך לבנות לעצמו. אנסה לשתף אתכם בשעורים שלמדתי תוך המסע האישי והמקצועי שלי שקראתי לו " לקטוף פרחים מקצה ההתקיימות". לא בכדי נבחר הביטוי ספקטרום כדי לבטא טווח רחב ומגוון של קשיים שבהם מטפלים בתחום התפתחות הילד. ובכל זאת, הלכתי עד הקצה,קצה ההתקימות ומשם ,מעומק היאוש אנסה לבחון את ההתמודדות שלנו כמטפלים. במסע הסיזיפי הזה אנו נדרשים כיחידים או כמטפלים לגלות , לעיתים, סימני חיים בבאר שנראית חרבה . עלינו לגייס כל פעם מחדש את תשוקת החיים של עצמנו ואת אמונתנו, כדי להחזיק איזשהיא תקווה ומשמעות, עד שמטופלינו יוכלו להתנחם לאורם.

 הקשיים בעבודת הצוותים

יש משהו פרדוקסלי גם בעצם הניסוח של "מכון להתפתחות הילד". כשאנו מדברים על התפתחות אנו מדברים על התרחשות דינמית עם קונוטציה ליניארית של מבט לעתיד. או במילותיהם של ההורים: "ואיך ילך לכתה א?" ומה יהיה בצבא?" יחד עם זאת, אם נצליח להרפות מנקודת המבט הליניארית, אם נתבונן לא במקרו אלא במיקרו, נתמלא כל פעם תחושת התרגשות והישג אל מול צמיחה ושינוי,קטנים כגדולים.  (שימו לב לאמירה זו שאחזור אליה בהמשך כשאציע הגדרה מחודשת של תקווה.)

מה שמאפיין עוד את העבודה בתחום התפתחות הילד, מעצם העובדה שמדובר בילדים צעירים, היא עבודה אינטנסיבית ובלתי ניתנת להפרדה עם ההורים.

חווית ההריון, הלידה והצעדים הראשונים בגידול התינוק גורמים ל"שכרון", להתרוממות רוח זמנית ואשליה של "תיקון". הפנטזיה היא לגדל "ילד אידאלי, מושלם", ודרכו להיוולד מחדש. בתוך התרוממות רוח זו, מסוגלת האם, להקנות לתינוק הרגשה של אומניפוטנציה ושהוא נאהב בגלל "מה שהוא", אולם הרגשה זו מתערערת כשאיזו בעיה מתגלה אצל התינוק. בספרה "אהבה התלויה בדבר" מדווחת מאירה וויס על ממצאים קשים שהתקבלו במחקרה על ילדים שנולדו עם בעיה התפתחותית ואסתטית. היא טוענת שתפיסת האחריות של הורים כלפי ילדם ונכונותם לקירבה או ריחוק ממנו הן תגובות הנובעות מהופעתו החיצונית של הילד. הורים נוטים לדחות את ילדם כשהמראה הפיזי שלו סותר את הקריטריונים האסתטיים שלהם )כפי שהם מקובלים תרבותית וחברתית(. יתר על כן, להופעה החיצונית של הילד יש השפעה גדולה על תדמית ה'אדם' או ה'לא אדם' שלו, ומכאן השפעתה הרבה על ההתנהגות כלפיו.

כולנו מכירים את המפגש הסוער עם ההורה החרד, המודאג ,שחש שלילדו יש בעיה רפואית פסיכולוגית התפתחותית. תחילה אנו מזהים בלבול, חוסר — הבחנה, אכזבה. באופן בלתי תלוי בהיסטוריה האישית של ההורים, החוויה המאיימת עבורם היא החוויה שחושפת את הפגיעות הנרקיציסטית האוניברסלית שכרוכה בגידול ילדים. ההורה מטולטל על ידי רגשות קוטביים של אהבה ושנאה, רוך ותוקפנות, אכזבה והתרגשות, מצב שיכול להוות קרקע פוריה לשימוש במנגנוני הגנה מסיביים כמו הכחשה והשלכה. אלה צובעים את התייחסותו של ההורה לילד ולצוות המטפל. הסביבה ונציגיה נתפסים כעוינים, העלולים לפגוע ולקלקל את האוביקט האידאלי שחלמו עליו וניסו לעצב. אנו יכולים לחוש שההורים מדברים על ההווה אך מדברים גם על העתיד וגם על העבר, עברם שלהם. ההורים מבקשים עזרה, אך בו בזמן מקווים שלא נראה את הילד באופן מציאותי "אל תגעו לנו בילד", הם מבקשים. לעיתים, ההכרה -בבעית הילד דומה לבשורה מרה כשאנו המבשרים. מנגד, ישנם מצבים -שההורים מייחלים לאיש המקצוע שיטה אוזן, שיאבחן ויתן שם ומובן לתחושות האינטואיטיביות שלהם והם מרגישים אז הקלה עצומה, בוודאי כשלומדים כמה הרבה ניתן לעשות. במקרים אחרים, מוקד הבעיה חמקמק, הטיפול מתפצל ומפצל בין אנשים שונים. גם ההחלטות הטיפוליות מתמלכדות בתוך ההשלכות המסיביות של ההורים. שינוי של המערך הטיפולי יכול להיות אקטינג אאוט מתוך העברה נגדית שלנו או מתוך התחברות עם המשאלה הקונקרטית של ההורה , תוך שאנו מאבדים את המבט המקצועי.

בעבודה עם הילד הפגוע עצמו נוצרים קשיים נוספים: המטפל נדרש לעבודה אינטגרטיבית של הגוף ושל הנפש. המטפל נדרש להשיב לילד הפגוע את  היכולת לחיות כשלם ולעיתים זה כל כך קשה כואב בצל הידיעה שחייו עשויים להיות קשים מאוד.

המטפל, כמו ההורה, מתמודד עם חוסר התאמה מתמדת בין הנראה לבין מה שחושבים שיש שם בפנים. כשהמטפל פוגש מטופל פגוע גם אצלו עולים רגשות קיצוניים: הוא נע בין הרצון האמיתי לעזור, לתת, לתמוך, לחוש חמלה ובין הרגשה של יאוש, חידלון כעס ואשמה. הוא עשוי לנוע בין רתיעה פיזית אסתטית, רתיעה מחדלונו של הגוף ופחד שזה ידבק בנו ובין המשאלה לראות את היופי המבצבץ מבעד לעיוות; בין צורך לשמור על מרחב טיפולי ובין הצורך לפעול בדרכים מעשיות לגעת ולפעול באופן פיזי; המטפל עשוי לנוע בין -פנטזיות הצלה ובין הכרה כואבת במציאות בלתי נסבלת ואכזרית.

מול מציאות שוחקת שכזאת, המטפל, כמו ההורים, עשויים לברוח להגנות שונות: בריחה לאוביקטיביות עד נתוק רגשי, לנוקשות ועליונות כשצריך רוך וקבלה, להתנהלות אוטומטית כשצריך נוכחות חיה וחיונית, להזדהות יתר ושתוף פעולה עם תקוות שווא והכחשות, לפיצול המבט בין המטפלים השונים, ואז מרוב טיפולים ומטפלים נראה הילד כמי שמורכב מאיברים, מפונקציות או מאבחנות, ולא נראה כשלם.

עייפות החמלה והדרכה בעקבות חשיפה מתמשכת לקשיים שתיארתי יכולים ללקות המטפלים במה זהו סוג של .(Compassion Fatigue) "שמתואר בספרות כ"תשישות חמלהשחיקה הבאה לידי ביטוי בעייפות פיזית, רגשית ורוחנית הנוצרת בקרב אנשי מקצוע המטפלים במצבים של חולי או טראומה כרוניים, באופן שעלול להשפיע לרעה על איכות עבודתם ואף על חייהם האישיים. החשיפה ממושכת והקירבה לכאב הטראומטי מציפים אצל המטפל המעורב את כאביו וחויותיו הקשות שלו. התנועה המקבילה של המטופלים והמטפלים בין הקטבים של תחושת כל יכולות ובין חוסר אונים ויאוש, יוצרת מעגל קסמים שוחק ותחושה – של קפאון חסר תנועה ומרחב.

אזכיר בקצרה אמצעים מרכזיים מוכרים וידועים לטיפול בשחיקה : הדרכה אישית, הדרכה קבוצתית )למשל, קבוצות באלינט( ומפגשים צוותיים שמספקים סביבת למידה קוגניטיבית ורגשית, בה יוכלו אנשי הצוות הרב תחומי ללמוד מיומנויות, לקבל עזרה בהתמודדות עם מטופלים 'קשים', אך גם לפגוש את עצמם במקצוע.

על המטפל לפרושׂ את התלבטויותיו וספקותיו, לראות כיצד אישיותו משפיעה על עבודתו, ולפגוש את נקודות 'העיוורון' שלו. הדרך לעכל את כל החומרים הללו היא רק אם נרשה לעצמנו להכיר בקיומם. לעתים על המדריך )או איש הצוות הבכיר( לעזור למטפל לנטרל רגשות עוצמתיים שמתעוררים בו, להבינם, להכילם, ובסופו של דבר להשתמש בהם כמקום מחייה, ככלי וכנכס אישי מקצועי. המטפל צריך להיות מוכן לפתוח את עצמו, לוותר על המחסומים האישיים והתרבותיים של עצמו, לתת לחומרים הקשים להיות בתוכו, לשאת אותם ולעבדם.

אפשר לסכם את מטרות ההדרכה אם כן, בשלוש מטרות עיקריות: שמקלה על המטפל בבדידותו (מוטיב מרכזי גם ,Holding – החזקה .אצל מטופליו). החזקה גם מאפשרת מרחב רגשי שנותן מודרך אפשרות לפתח את הביטוי האישי שלו. עיבוד של מה שמעורר חרדה, נתינת שם ומובן. – ,Containing
הכלה.

חיבור

יצירת מעגלים של חיבור בין החלקים המפוצלים של הילד, של –  ההורים, של הצוות ושל הפונקציות השונות לכלל ראיה אינטגרטיבית.

מחקרים שנעשו בתחום השחיקה מדגישים שוב ושוב גם את מקום התמיכה החברתית ככלי לטפל בשחיקה וכנס כמו זה, פרט להצגת חומר יישומי, בא בודאי לענות על צורך שכזה.

לפני שנים רבות מאוד התלוננתי בפני אישיות מקצועית כריזמטית שאני מרגישה מאוד שחוקה בעבודה. בלי להניד עפעף ובלי לומר אמירה רכה ואמפטית נזף בי: "זה רק סימן שאינך דואגת לעצמך". עובדה היא שאני זוכרת את האמירה הזאת כל השנים ומשתדלת להקשיב לה. אני סבורה שאל לנו  לשכוח או לזנוח את עצמנו. על כל אחד מאתנו להשתמש בפוטנציאל האישי לפעילות מחייה עבורו: ספורטיבית, רוחנית, למידה או יצירה.

ובכן, אתם אומרים לעצמכם: את כל זאת אנחנו יודעים, מה יש למרצה הנכבדה הזאת לחדש לנו? כאמור, אין לי מושג. אני רק יכולה לשתף אתכם בשיעורים אחדים שלמדתי מתוך נסיוני.

(הרמן כהן , פילוסוף יהודי גרמני)

הוריו של נועם פנו אלי חודשים אחדים לאחר לידתו. אל החדר נכנס זוג צעיר מוכה אסון, הלום, כועס, לוחמני. נועם, תינוק יפיפה, נולד עם פגיעה מוחית ופיזית קשה, כמעט לא היה ספק באבחנה. היה ברור די מן ההתחלה שמדובר בהתמודדות ארוכת טווח ללא סיכוי לסוף טוב. ההורים השקיעו מאמצים אדירים לטפח את נועם ואח"כ למצוא לו מסגרות מתאימות אך במקביל לא פסקו ממלחמה שמטרתה היתה להוכיח שמצבו נגרם כתוצאה מרשלנות רפואית. רק כשניסתה האם להיכנס להריון שוב וכשלה מספר פעמים נאלצו להתמודד עם מכה נוספת, סביב הגילוי של בעיה גנטית אצל האם. אחרי שנים רבות של סבל נולד אחיו הבריא של נועם.

הטיפול בהורים היה לעיתים קשה מנשוא. תחושת העוול העמוקה, הצורבת והעלבון פתח פצעי עבר מדממים. החיפוש אחר האשמים באחריות לאסונם, הפך אותם לבלתי נגישים, לבודדים ומבודדים יותר ויותר. התפקוד הפרקטי של בני הזוג היה מאוד כפייתי ויעיל אך עיקר כל רגש ביניהם. שאלתי עצמי מאין שואבים הורים כאלה את הכוח הדרוש להם כדי להמשיך יום אחרי יום?

במהלך הקשר שלנו רציתי בכל לב לעזור להורים לחיות למען משהו ולא רק נגד משהו. לרוב נדמה היה לי שללא הצלחה. יחד עם זאת, למדתי במשך השנים על האהבה והמסירות שהשקיעה משפחה בגידולו של נועם בבית שהותאם לצרכיו, תינוק נצחי מטופח ומחייך, ושמחתי על השבילים שמצאו, בסופו של דבר, כל אחד מבני המשפחה לחיות ולהנות מנועם ומחייהם בכלל. הקשר עם המשפחה נמשך שנים בהפסקות. בפעם האחרונה הגיעו כדי לשתף אותי בדילמה מחרידה. נועם חלה במחלה חשוכת מרפא. הטיפול בה היה כרוך בקשיים טכניים מרובים ובעינויי גוף, מבלי שאפשר כמובן לתת לנועם מובן או מילים לנחמו. שוב, פיצלה המשפחה בין המטפלים השונים כשהרופאים היו הפעם הרעים. מה שביקשו ממני היתה אוזן קשבת ולב שומע למחשבות הכמוסות ביותר, לתחושות הבלתי נסבלות, לאשמה. המשפחה בחרה שלא לתת לו את הטיפול הרדיקלי. הוא מת בביתו בשלווה כעבור חודשים מועטים.

אכן, ליווי מתמשך, קרוב ומעורב בחייהם של משפחות כמו זו של נועם ואפילו בסיפורי חיים הרבה יותר אופטימים, יכול לגרום ל"עייפות החמלה ".

האם היפוכה של תחושה זו היא מנוחה מחמלה? אני מטילה ספק. לאמיתו של דבר אני מאמינה שלא רק שאי אפשר להתחמק מהסבל, של הזולת ושל עצמנו, אלא שהמחירים של המנעות והכחשה אולי גדולים אף יותר. איש מאיתנו אינו יכול להימנע מהמפגש עם דברים רעים ושרירותיים שקורים לאנשים טובים.

ההשקפה הטאואיסטית גורסת כי בכל רגע נתון אנחנו מייצרים לעצמנו תפיסה מפוצלת של העולם: אנחנו חושבים על יופי ובעצם החשיבה על היופי, כבר –יצרנו גם את הקטגוריה של הכיעור; אנחנו חושבים על טוב ובעצם החשיבה –על הטוב, כבר יצרנו את הקטגוריה של הרוע. כך בחשיבה על שלום ומלחמה, אהבה ושנאה, בריאות וחולי, חיים ומוות. העולם נדמה לנו כמחולק, ואנחנו רוצים בכל כוחנו לחוות רק צד אחד שלו. אך במחשבה המפוצלת הזו עצמה כבר קיים כל הצד האחר שממנו אנחנו מנסים להימנע כל כך.

אישה אחת מסרבת לקבור את בנה הקטן המת, עוברת מבית לבית ומחפשת מרפא עד שמגיעה לבודהה ומבקשת ממנו שירפא את בנה. אמר לה: אם תביאי לי גרגירי חרדל מבית שבו לא מת אדם מעולם ארפא אותו. חיפשה וכמובן לא -מצאה. הבודהה עושה פעולה שהיינו קוראים לה בשפה פסיכולוגית, בשם 'התערבות פרדוקסלית'. הוא אינו אומר הפסיקי ללכת ולבקש עזרה כי אין תרופה למוות. הבודהה רק משנה את משפט הפתיחה שלה: במקום לבקש עזרה היא שואלת "האם מישהו מת כאן?". כלומר, הבודהה שולח אותה אל עבר "האמת הראשונה" של הבודהיזם כי כדי לנסות ולמצוא דרך לצאת מהסבל, עלינו להתוודע אליו ולאוניברסליות שלו. עלינו להסכים לראות כיצד הוא קיים בחיינו. לא כתיאוריה מחוכמת או כתרגיל אינטלקטואלי, אלא באמת להסכים לפגשו. המפגש עם האמת הזאת מאפשר אולי לחוות קצת פחות סבל, לקוות שלא נהיה לבדנו עם כאבנו ושנוכל לשאוב ממקור חיצוני לנו את הכוח ואת האומץ שיידרשו לנו כדי לשרוד את הטרגיות ואת חוסר הצדק שבחיים.

מי ייתן ואדע די קשיים בדרכי כך שלבי ייפתח ואוכל להתעורר לתרגול השחרור והחמלה לעצמי ולאחרים"  (תפילה טיבטנית)

האם אפשר להשתמש בסבל כמנוע צמיחה? דורותיאה קרוק כותבת על הטרגדיה בהקשר של סבל והתפתחות. לדבריה, הגיבור הטרגי מעורר אהבה בסבלו, מגלה רוח לחימה ומשתנה או מתפתח בעת סבלו או כתוצאה ממנו.

התמורה או ההתפתחות הם ידיעה עצמית, או ידיעה של מהות נפש האדם והיקום. על ההתפתחות הנובעת מהסבל היא אומרת כי זה הפרדוקס הקיים בדרגה הגבוהה ביותר של הסבל: הוא גואל תוך כדי שהוא הורס.

רעיון זה אפשר למצוא כבר במיתולוגיות: דמטר, שבתה נחטפה ממנה, נעשתה לאם רוחנית אנושות; כבר מלידתו, נדחה הפייסטוס על ידי הוריו, זאוס והרה, -וגודל בידי נימפות. את אש הסבל והזעם הוא התמיר לאש אלכימית של יצירת כלים בעלי איכות אמנותית. את האיכות האלכימית של התמרת הסבל לאיכות נפשית גבוהה, נוכל לראות גם בציוריהם של ון גוך, גויה, פרידה קאלו ורבים -אחרים. הסבל, באופן פרדוקסלי, הוא מנוע החיפוש של תהליך ההתפתחות וההתמרה לקראת הגאולה האישית.

הבודהיזם מדבר על כך שניתן ללמוד לשהות במרחבים הללו, ולא לנסות מיד למצוא את הדרך חזרה אל הידוע. הגישה הבודהיסטית היא כי דווקא בתוך  הכאוס הרגעי הזה, עשויה לעלות הזדמנות לראייה שאינה מותנית בניסיון התמידי שלנו לקבע את הדברים.

אנו שצמחנו בתוך חינוך מערבי עשויים להזדעזע: הרי לייסורים אמורה להיות משמעות, כפי שמציע ויקטור פראנקל, ניצול מחנה ריכוז, בלוגו תרפיה שלו. – לעומת זאת, על פי הבודהיזם הסבל מטהר, אך ורק כיוון שיש בו הזדמנות לראייה נכוחה של המציאות. הוא עשוי להיות פתח לשחרור, אך נדרשים מאתנו מאמץ, נחישות, אומץ ופתיחות כדי שלייסורים יהיה ערך שכזה. הכרה בסבל תוכל להביא אותנו לכלל התפייסות. רוח הלחימה אינה נוגדת את רוח ההתפייסות. אדרבא, היא כלולה בה. האומץ להבין ולהתפייס הוא הדרגה העליונה של אומץ הלב. הסבל מגייס מתוכנו פנייה אל הכוחות המיטיבים בנפש -וביקום, ומביא להכרה בכוח הטרנסצנדנטי של משאבי הנשמה.

אין ספק שטרנספורמציה כזו אפשרית רק כשניתן לחוות את הסבל במינון שאפשר לשאתו. לפיכך, מטרה טיפולית היא לאפשר התמרה בתפיסת הסבל ממקום בלתי נסבל למקום נסבל ומצמיח. אמת, רק הזמן והמרחק מאפשרים לנו לראות את הטרגדיה בהקשר של חיים שלמים ושל עולם שלם,

להתבונן במה שהעשיר אותנו ולא רק על מה שאיבדנו.

אולי באופן הזה נוכל לעזור למטופל לנוע מתפיסת "גורל" קארמטית אנחנו לא רק קורבנות של גורלנו, –

Destiny

ל Fate

לתפיסת תכלית. מאלא יש לנו יעד ופעולות לעשות.

"אל נא תתטעו" כותב הרלוד קושנר בספרו 'כשדברים רעים קורים לאנשים טובים' "אילו היתה הבחירה בידי, הייתי מוחל על כל הצמיחה והעומק הרוחניים שהעניקו לי ההתנסויות שלנו, והייתי כפי שהייתי לפני חמש עשרה שנה, רב – בינוני, יועץ אדיש, העוזר לכמה אנשים בעת צרה" .

"ואילו עכשיו" הוא ממשיך: "אני מאמין באמונה שלמה שאהרון (בני) שימש לתכלית אלוהית, לא בהיותו חולה או מוזר למראה (לא היתה שום סיבה מדוע אלוהים ירצה בזה), אלא בהתמודדותו האמיצה כל כך עם מחלתו ועם הבעיות שיצרה הופעתו. אני יודע שחבריו ובני כיתתו הושפעו מהאומץ שלו ומהדרך שבה הצליח לחיות חיים מלאים למרות מגבלותיו. ואני יודע שאנשים שהכירו את המשפחה שלנו למדו להתמודד עם זמנים קשים בחייהם ביתר תקווה ואומץ לנוכח הדוגמה שלנו".

ההתמודדות עם הסבל אפשרית רק באמצעות המעשה האנושי. כשהלב האנושי נפתח אל סבלו של מישהו אחר, חמלתו היא המביאה מרפא. החמלה to suffer=pati ,with=com מלטינית( compassion היא ההחלמה. המילה פירושה לסבול עם, לסבול בסבלו. זאת בניגוד למילים )to suffer with כלומר pity( שבלטינית קשורות לחובה או לגמול ותשלום mercy או pity נרדפות כמו שמקורה ב — mercy

ו ,duty שבאה מלטינית מהמילה .)Collins Dictionary כלומר, פיתוי, לפי merces=recompense

מילון אבן שושן אינו מבדיל בין חמלה ורחמים. אבל בכל זאת, יש הבדל ביניהם.

רחמים (אף על שהשורש רחם כלול בם) הוא רגש של השתתפות בצערו של הזולת. יש אומרים: מרחם מסתכל מבחוץ, מעמדת יתרון אפילו בהתנשאות. -ואולי חמלה מתייחסת להשתתפות עמו בסבלו מתוך קירבה גדולה. עפרה אשל עליו – witness מדברת על תפקיד המטפל לסבול עם בתוך, ובמקום להיות עד להיות שם, בתוך המצוקה מתוך התחברות נפש עמוקה. – with-ness להיות

בספרו בסוד שיח כותב בובר: "למה אנו מצפים כשליבותנו מתמלאים ייאוש ואף על פי כן דופקים אנו על דלתו של אדם אין זה אלא מצפים אנו לנוכחות מן –הנוכחויות שעל ידיה נאמר לנו, שבכל זאת יש טעם ותכלית". בובר קורא לתהליך "הפיכת הלב ", הרגע שבו מול ייאוש יכולה התקווה להימצא אולי רק בנוכחות זולת מתמסר, הנותן את עצמו לדעת. אפשר לקרוא לעמדה שכזו של הזולת "הינכחות" צירוף של נוכחות והינתנות. הכוונה לרגעים של חיבור -וקירבה כה גדולה תוך השתתפות ממשית מתמזגת בעולמו של הזולת הסובל עד שהאחר הנוכח הופך להיות נותן חיים, מעניק חיים, מעניק תקווה. בעיקר – קריטי הדבר כשהסובל אינו יכול להבחין בינתיים באותה קרן אור בעצמו.

אליזבת לוקאס בספרה "משמעות הסבל", אינה מסתפקת ברגש החמלה ורואה בעזרה פעילה לזולת ובעשייה למען הזולת משמעות חיים, העומדת כנגד – הסבל: "האומץ שבסבל פועל נגד הייאוש, דאגה לזולת פועלת נגד חוסר המשמעות." כך גם בתורותיהם של הסופר והוגה הדעות אלבר קאמי, – התיאולוג הפילוסוף עמנואל לוינס והפסיכואנליטיקן היינץ קוהוט. הוגי דעות — אלה מנסים להביא מרפא לנפש דרך התנערות מהניכור לזולת, דרך לקיחת אחריות לגורלו של הסובל באמצעות עשייה אלטרואיסטית הפועלת להתמיר את הרוע בטוב. הדגש הוא על העשייה, כחסד פעיל, כנתינה, כשליחות. גיבור 'הדבר' של קאמי פועל מתוך אחריות מלאה לזולת, במחיר סיכון חייו, כשהוא מטפל בחולי הדבר בעיר. כזו היא גם האחריות והמחויבות לזולת שעליה מבסס לוינס את תורתו. לוינס, מדבר על לראות את פני הזולת. הפנים הקונקרטיות של האדם האחר פותחות בפנינו את המימד האתי של הקיום שלנו, שבדרך כלל, נוח להדחיק אותו ולהתעלם ממנו. לוינס מלמד אותנו איך הסתכל על שבעברית הן אותה מילה. – )inner-self ופנים face הפנים על התוך )פנים. בדרך כלל, אנו מתייחסים אל הפנים דרך הדברים המוכרים שאפשר לזהות ולקטלג. זוהי , בעיני לוינס, ראיה אגוצנטרית. מנגד, האתיקה מתחילה ברגע שאנו נפגשים באחרות של האחר שדווקא יוצא מכל מערכת של סדר ומיון, שדווקא יוצא מהיכולת להבין ולהסביר אותו.

אני זוכרת את פניה של הנערה האוטיסטית שחברתי התעקשה להזמין לטקס הסמכתה כרבה בירושלים. הנערה ישבה שם ונהמה, השמיע קולות ש"הפריעו" כביכול למהלך הטקס, אך בעיני עצם הבחירה שלה להזמינה, גרמה לקהל "לא להסתיר פנים".

"הגיבורים האמיתיים של החיים אינם המנצחים הצוהלים, אלא המובסים המגלים קרן של תקוה." (אליזבט לוקאס)

נדמה לי שזה הזמן לומר שאיני מבקשת להישאר ברמה הפילוסופית בלבד אלא להדגיש את הערך התרפוטי והיישומי של המושגים שאני מדברת עליהם.

passion לא רק על אתיקה ושליחות אני מדברת אלא גם על היכולת לשמור על נחוצה לו למטפל הרבה תשוקה, חיוניות, אינטנסיביות .compassion ולא רקוחום, והרבה ארוס.

מאין ישאב המטפל כוח או תקווה במצבים האלה? כוח זה נשאב, לעיתים קרובות, מהילדים עצמם, הם מראים סימני חיים, הם חיים. אן אלוורז , שבוודאי אתם מכירים את עבודתה, מייצגת תפיסה אופטימית, חסרת תקנה כמעט, הרואה את הפוטנציאל הטמון בילד ומנסה להבחין בכל שביב של תקווה, של בריאות והתפתחות. את העולם האוטיסטי היא מדמה לאדמת בור, שאינה מבקשת שישביחו אותה, אך פוטנציאל הצמיחה החבוי בה עשוי בכל – .reclaiming "זאת לפרוח כאשר עושים זאת. לפעולה זו היא קוראת "השבהאלוורז מדגישה את חשיבותה של הנוכחות, האיחוד והקירבה, לעומת הנפרדות וההיעדר. עבורה, לאמונה ולתקווה, לאי הוויתור, לדחף להמשיך ולחפש, כמעט בכל תנאי, מתווסף גם היישום הטכני של עמדה זו כהגדרתה "נוכחות חיה".

מוסיפה גלית גמפל בהקדמה למהדורה העברית של הספר: "המושג שבחרנו היה 'השבה' מלשון 'משיב נפש' משמעו מחזיר לחיים, reclaiming-בעברית למחייה, מרענן". ואוסיף משלי: אני רוצה לטעון שצריך לחשוב על תקווה לא רק כתכלית עתידית אלא גם ככוח מניע מחולל שינוי בהווה. אני סבורה שזיהוי תקווה בטיפול צריך להתמקד לא במקרו אלא ברגעים מיקרוסקופיים, לעיתים בסימנים אנומליים או ביזריים שמעידים על חיים. לתקווה פנים שונות אך בעיני היא תמיד תנועה דיאלקטית ולא מהות סטטית, לא ליניארית אלא ספירלית, נבנית ונעלמת ושוב נבנית. כשכמעט אין אפשרות לתנועה, מתבטאת התקווה בתנועה עדינה מכאב בלתי ניתן לחשיבה לכאב אפשרי. התקווה היא תחושה שהכאב — אינו מוחלט, שתיקון אפשרי ואין עובדה מוגמרת. בחווית התקווה ממוזגים הישן והידוע עם החדש הלא ידוע. זו התחושה שאחרי הרע יכול להיות שוב טוב ותחושת הקלה. תקווה היא רכישת הידיעה הפנימית שיש אפשרות לבנות עם האחר גשר מעל פני אי הקיום. – התקווה מתהווה במגע שבשתיקה, ברווח בין המילים והצלילים, בנגיעה אמפטית מדויקת, בלדבר פשוט או פשוט לדבר, ביכולת להיות מופתע ובהיקסמות. התקווה מתקיימת במרחב הפוטנציאלי בין פנים לחוץ, בין ייאוש – לאמונה שמשהו מתגשם, בין ויתור ומימוש, בין עמדה לא פסיבית מוחלטת, אך – גם לא מימוש בכוח או בפעולה. נוכחות התקווה כאמור היא באקטיביות המחשבתית והרגשית של המטפל, שצריך כמו מגנט אנושי רגיש למשוך החוצה את הבלתי נראה שבנראה, את היש שבאין.

זו הוויה של של כוח חיים ורצון שמוחזק, בינתיים, אצל המטפל עבור המטופל כחוט אריאדנה עד שיצא המטופל מהמבוך ויחזיק בה בעצמו. בכך הגדרנו תנאי נוסף לתקווה. זו פעולה של סינכרוניות שבה מעורבים שניים. זוהי ידיעה משותפת של אי הידיעה.

נראה לי שכל אחד מאתנו צריך לבחון בתוכו מתי ואל מי הוא יכול כך להתחבר לקצה ההתקיימות. אף על פי כן, אני מאמינה שהתמודדות מורכבת אך אותנטית זו, יכולה לספק חוויה טיפולית בינאנושית משיבת נפש. לכן, התקווה וההשקעה האינסופים בעבודתכם ראויים להיקרא מעשה אמנות. זהו מעשה האמנות הנעלה ביותר שניתן לחשוב עליו במעגל הקיום. והתמורה המגינה -בפני השחיקה היא תחושת נס הנפש.

שנים רבות אני מכירה את ספיר. היום כבן עשרים, מוגדר כאוטיסט. לפני שנים רבות הצטרפה משפחתו לקהילה הקונסרבטיבית שבה אני ומשפחתי חברים.

בקהילה הזאת התוודעתי למפעל מדהים: "בר מצווה לילד המיוחד." ומי שלא  ראה את שמחת הילדים בדרגות שונות של הספקטרום, מתכוננים לטקס, לובשים בגדי לבן ורוקדים עם התורה, ומי שלא ראה את עיניהם הנוצצות של ההורים לא ראה שמחה מימיו. ספיר אף הוא לקח חלק בתהליך, והקהילה –הפכה להיות ביתו השני. הוא מגיע לקהילה כל שבת, לעיתים עם אטמי אזניים, לעיתים בלי. היו שנים שהיה לפתע נמלט ואביו היה רץ להחזירו. אבל אביו נפטר בפתאומיות וספיר נשאר עם אמו המסורה, בעוד אחותו עזבה את המשפחה כדי לחיות בחו"ל. אני רוצה לספר על השבת שבה קראו את הפרשה, שכוללת את לידת יצחק לשרה המבוגרת והעקדה. אותה שבת שבה ההפטרה מספרת על אשה שמתחננת לעזרה מאלישע הנביא שכן בעלה מת והיא אינה יכולה לשלם לנושים. הוא מציע לה לאסוף את כל הכדים ואת שארית השמן שברשותה ורק אז לפנות לשכניה. הספר הקבלי ה"זוהר" מפרש התרחשות זו בהקשר של תקווה בהציעו : ראשית, עלינו למצוא את מעט התקווה שבתוכנו ואז נוכל להיעזר במי שסביבנו. בחלקה השני של ההפטרה, אלישע מפיח רוח חיים בבנה , הכמו מת ,של אשה שבביתה התגורר, אותו ילד שנולד לה אחרי שנות עקרות בזכות ברכת הנביא.

לא יכולתי להסיר את עיני מספיר שעקב אחרי כל הקריאה בספר משותף עם אמו בשקט ובריכוז. ואז… כשהחלו חברי הקהילה לרקוד עם חתן וכלה שחגגו את איחודם באותה שבת, הצטרף אף הוא למעגל הרוקדים.

האם התקווה היא בהתקדמותו של ספיר? האם התקווה היא בידיעה שאנחנו חלק מקהילה, שיש סביבנו אנשים שדואגים לנו ושאנחנו עדיין חלק מרצף החיים? האם התקווה היא ביכולת האנושית לכאוב ביחד, לשמוח ביחד, להילחם בבדידות מתוך הקשבה והזדהות? להתגבר על המרחק באהבה ורגש? מי יודע? את סימני השאלה הללו הצבתי בגרסה שהכנתי לפני סבב הלחימה הנוכחי.

עתה אני רוצה לסיים לא בספק אלא בסימן קריאה. התקווה היא בשותפות הגורל, ביכולת של כולנו לשרוד מול הזוועה והרוע, לחזור ולהתחבר עם האנושי והמתקבל על הדעת, כדי לתת סיכוי לחוויה אינטגרטיבית של אנושיות ואמונה בטוב ובחיים בעלי משמעות.
תרשו לי לסיים במילות השיר הנפלא של אדמיאל קוסמן: "מבוקש "

.מבְקֻשָ מקָוֹם שקָטֵ עלָיָו תוּנחַ הנַפֶשֶ

.לכְמַהָ רגְעָיִם בלִבְדַ

.מבְקֻשָ מקָוֹם שיֶשְמַשֵ מדִרְךְָ לכְףַ הרָגֶלֶ

.לכְמַהָ רגְעָיִם בלִבְדַ

מבְקֻשָ עצָיִץ, עלָהֶ, גבִעְוֹל, אוֹ שיִח,ַ שלֶֹּא יקָוּם

.ויְתִקְפַלֵ כּשהֶיִא תבָוֹא. לכְמַהָ רגְעָיִם בלִבְדַ

מבְקֻשָ דבִור אחֶדָ, נקָיִ, נעָיִם וחְםַ שיֶשְמַשֵ ספַסְלָ

יוֹנהָ, נפַשְיִ שלֶיִ

-מקִלְטָ, למְיִשהֶיִ, קרְוֹבהָ שלֶיִ, ילַדְהָ

,מןִ התַבֵהָ, לכמַהָ רגְעָיִם, בשִעְוֹת הבַקֹּרֶאַשר יצָאָה

ולֹא מצָאָה מאְָז מנָוֹח לרגַלְהָ