תחושת מסוגלות Self -Efficacy או חוללות עצמית, הינו מושג שפיתח החוקר אלברט בנדורה (Bandura, 1997).

מושג זה מתאר את האמונה שיש לאנשים בדבר יכולותיהם לשלוט, לקבוע, ולשנות את תפקודיהם בתחומים שונים בחיים. חוללות  עצמית על-פי בנדורה, היא גם מרכיב מפתח ומשמעותי של המוטיבציה.
בנדורה הציע תיאוריה לפיה, אנשים בעלי אמונות חוללות גבוהות, מצליחים בחייהם טוב יותר מאנשים בעלי אמונות חוללות נמוכות (כץ, ש. 2011). על-פי בנדורה, מחשבות ותובנות אנושיות הן תוצר של "משחק דינמי" המושפע מההתנהגויות שלנו, האישיות שלנו והסביבה. חוללות עצמית מתפתחת בהתאם  וביחס לדרך בה האדם מפרש את תוצאות ההתנהגויות שלו. פרשנויות אלה מזינות ומעצבות את התנהגותו גם בעתיד. הידע והמיומנות אותם האדם רוכש, וביצועים קודמים "משחקים"  תפקיד חשוב וקריטי בבחירות העתידיות שלנו, בבחירה מה לעשות ומה לא, משפיעים על ההערכה העצמית ועל הדרך לקביעת מטרות. אנשים נוטים להעלות את הסטנדרטים שלהם לאחר הצלחה ולהוריד את הסטנדרטים לאחר כישלון (בנדורה, 1977).

תחושת מסוגלות נשענת על 4 מקורות עיקריים:

א. התנסויות בעבר בהשלמת משימות – התנסות מוצלחת שלנו בעבר מעלה את תחושת המסוגלות העצמית שלנו, ולהפך.
ב. צפיה בהתנהגות אחרים – כאשר אחרים דומים לנו מבצעים פעילות כלשהי בהצלחה, תחושת המסוגלות העצמית שלנו עולה.
ג. שכנוע מילולי – כאשר אנו משכנעים אחרים שאנו יכולים להצליח, תחושת המסוגלות העצמית שלנו עולה. השכנוע המילולי יכול להתבצע גם ע"י המאמן או דמות כלשהי, אולם רק כאשר האדם המשכנע נתפס כבקיא בתחום השכנוע, ו/או כאשר הוא משמעותי בעינינו, העיניין ישפיע.  בנוסף, חשוב שהשכנוע המילולי יהיה מציאותי ומותאם.
ד. עוררות רגשית – לעוררות רגשית השפעה הפוכה על תחושת המסוגלות העצמית שלנו. עוררות רגשית גורמת לנו לשינויים פיזיולוגיים. שינויים אלה גורמים לנו לחוש אי נוחות, ולכן עוררות רגשית גבוהה מורידה את תחושת המסוגלות העצמית שלנו, ולהפך.

ישנם ילדים המראים קשיים ברכישת ולמידת יכולות ומיומנויות מוטוריות, כאלה המקשים עליהם להתמודד עם דרישות היום-יום. לפי DSM-IV , ילדים אלה מאובחנים כבעלי קשיים מוטורים קואורדינטיביים התפתחותיים. ילדים אלה  מראים טווח רחב מאד וגדול של קשיים ושונות בחומרתם.

הקשיים מתבטאים בביצוע מטלות יום-יומיות הדורשות קואורדינציה בין אברים. ילדים אלה יציגו קושי בלבישת בגדים, רכיסת כפתורים, גזירה, נטייה להפלת חפצים מהידיים, איטיות ברכישת מיומנויות מוטוריות כמו ריצה קפיצה, תפיסה וזריקת כדור, קושי בעליה וירידה במדרגות, קושי בקשירת שרוכים, ונפילות חוזרות ונשנות.  ילדים אלה יראו גם קשיים במוטוריקה עדינה, קשיי כתיבה, וכדומה. באופן כללי תנועתם במרחב תיראה לא מתואמת ומפוזרת משהו, ובמרחב האישי יראו קשיים בהתארגנות ותכנון.

על-פי DSM-IV, קשיים אלה אינם נובעים ואינם נגרמים מבעיה נוירולוגית ידועה או בעיה כלשהי באינטלקט.

קשיים אלה עלולים להשפיע על הילד בבית הספר. ישנם פערים גדולים בתחום הפיזי בין הילד בעל הקשיים הקואורדינטיביים לילדים בני גילו. הדבר יבוא לידי ביטוי במשחק בחצר, בשיעורי ההתעמלות ולעיתים אף בתחומי חיים נוספים. ברוב המיקרים הילד עם הקושי נמנע מלהשתתף במשחקים, וכן ילדים בני גילו ימנעו מלשתפו במשחקים שונים. הילד עם הקושי חווה רגשות תיסכול רבים, ולעיתים אף התחום החברתי מושפע. אין ספק כי, ההימנעות מפעילות גופנית מפתחת רגשות שליליים לכל מה שקשור לפעילות גופנית.

הקשיים הרבים, והתסכולים אותם חווים ילדים אלה כאמור משפיעים על תחושת המסוגלות הכללית וכן הפיזית של הילד. הכישלונות הרצופים גורמים לילד להאמין כי אין ביכולתו לעשות דבר בעיניין למידת מיומנויות מוטוריות, הוא חדל לנסות, ואינו מראה מוטיבציה ורצון לתרגל.
כיום ידועות 2 גישות עיקריות הנהוגות ע"י מומחים בתחום הספורט הטיפולי שמטרתם ללמד ולעזור לילד ברכישת מיומנויות מוטוריות שונות. הראשונה, מבוססת על תירגול יכולות בסיסיות

Process oriented approach, וגישה שניה, דוגלת בלימוד הקושי הספציפי אותו מראה הילד   Task oriented approach.

בנוסף לגישות אלה, ותוך כדי אימון ברכישת מיומנויות וידע, כל מערך אימוני חייב לכלול טכניקות שמטרתן להעצים את הילד ולפתח בו תחושת מסוגלות גבוהה.

בהסתמך על התיאוריה של בנדורה כותבת מאמר זה פיתחה כמה טכניקות שיכולות להיכלל בשיעורי הספורט הטיפולי, לצד תרגול ולמידת מיומנויות מוטוריות.

1. אסטרטגיות למידה– על המטפל, מאמן, לבחור אסטרטגית אימון המתאימה באופן ייחודי לילד עם הקושי. לימוד מיומנות כשלם, חלוקה לשלבים וכדומה…
2. שכנוע מילולי ומתן משוב– על מנת לבנות תחושת מסוגלות גבוהה, המשוב שהמטפל\מאמן נותן חייב להיות אמין, וספציפי. משובים כלליים כמו יפה מאד! כל הכבוד! לא מספיקים. משוב ספציפי יהיה: כל הכבוד, ראיתי שקפצת מעל המכשול בשתי רגליים, בדיוק כמו שביקשתי.  או, הקפיצה הייתה מצוינת וכעת נסה לקפוץ יותר גבוה… וכדומה.
3. צפייה באחרים משמעותיים– הילד עם הקשיים ילמד טוב יותר להוציא לפועל ולבצע מיומנות כאשר יצפה בביצוע של מומחה, אולם יהיה קל לילד לשכנע עצמו שהוא יכול גם לנסות, אם יצפה בילד הדומה לו מבצע מיומנות קשה.
4. דמיון– השימוש בדמיון מודרך הוא כלי נוסף שיכול להעצים את תחושת המסוגלות של הילד עם הקשיים. בעזרת הנחיית המטפל הילד מדמיין עצמו מתכנן את הביצוע, מדמיין עצמו מבצע את המיומנות, את השלבים בביצוע, וכן את הרגשת ההצלחה.
5. קביעת מטרות– כאשר מלמדים כיצד יש לקבוע מטרות יש לתת הנחיה כי:
   • קביעת המטרה תהיה ספציפית ולא כללית. מטרה כללית היא לדוגמא: "  אני רוצה להיות שחקן כדור סל מצטיין" , קביעת מטרה ספציפית תהיה כמו: " בכדי להיות שחקן כדור סל יותר טוב אני רוצה לשפר את יכולת הכידרור שלי ואעשה זאת ע"י תרגול 15 דקות יותר בכל שבוע".
   • קביעת מטרה צריכה להיות ניתנת למדידה. אני רוצה לשפר את יכולת הכידרור שלי ולכדרר 20 פעמים רצוף.
   • קביעת המטרה חייבת להיות ריאלית, וכזו המושגת לאחר עבודה קשה.
   • קביעת מטרה תהיה מוגדרת למועד שיקבע מראש.
6. שליטה בחשיבה שלילית– למבוגרים ואו ילדים בעלי תחושת מסוגלות גבוהה יש שליטה על מחשבות שליליות. בספורט חשיבה שלילית היא לעיתים דיבור עצמי שלילי. דיבור עצמי מוגדר כדיאלוג שבו האינדיבידואל מפרש את רגשותיו ותפיסותיו ונותן לעצמו הנחיות או חיזוקים. דיבור עצמי שלילי יכול להיות לדוגמא: "אני מפסידן, אף פעם לא אצליח לעשות זאת.."
   על המאמן ללמד את הילד כיצד לעצור מחשבות כגון אלה ולשנותם לדיבור עצמי הנושא אופי של הוראות, או משפטים בעלי אופי מוטיבציוניים ולא דיבור עצמי בעל אופי שיפוטי, שלילי ומלא בספקות.
7. שיוך– ילדים ומבוגרים בעלי תחושת מסוגלות נמוכה משייכים את כישלונם לחוסר יכולתם לבצע משימה כלשהי, ומוותרים מראש אפילו ללא התנסות. בכדי לחזק את תחושת המסוגלות על המאמן לעזור בבניית היכולת, כלומר לתת כלים וידע לילד כיצד לבצע את המשימה, ובמקביל לטעת בו את התחושה שכישלון במשימה הוא חלק מההצלחה, ובכדי להצליח יש להתאמן ולתרגל את המשימה ולדבוק בה. בעלי תחושת מסוגלות גבוהה ישייכו את כישלונם או חוסר הצלחתם לחוסר בתירגול ולא לבעיה ביכולת.
8. חזרה על הוראות– בעת לימוד מיומנות על המאמן לדרוש מהילד לחזור על הוראותיו. הילד נדרש להמליל את ההוראה ולחזור עליה כעל מנטרה בעת ביצוע המשימה. לדוגמא, כאשר נלמד את הילד כיצד לקפוץ ברצף מרגל אחת לשתיים לאורך קטע מסוים, על התלמיד לבצע תוך כדי המללה בקול רם:" רגל-שתיים, רגל-שתיים…"
9. הצגת המיומנות– התלמיד מתבקש להציג בפני התלמידים האחרים את הדרך בה בחר לדוגמא לעבור מכשול כלשהו, או הדרך בה מצא פיתרון כיצד לפתור בעיה כלשהי.
10. פיתרון בעיות– המאמן יוצר בעיה כלשהי, ועל התלמיד למצוא פיתרון לבעיה. לדוגמא, בחדר מפוזרים מכשירים שונים ועל התלמיד להגיע מנקודה X לנקודה Y רק דרך המכשירים השונים.