חוקרים הוכיחו כי טיפול שמתקיים לאחר קביעת מטרות לטיפול, הוא טיפול מוצלח יותר ומביא להישגים טובים יותר של המטופל. השותפות של המשפחה עם המטפלים בתהליך קביעת המטרות, מחזקת את תחושת המשפחה בשליטה בתהליך השיקומי, ומקדמת אימון ותרגול של המטרות בסביבה הביתית. אימון שמגביר את הסיכויים להשגת המטרה. קיימות מספר שיטות לקביעת מטרה כשהדגש בכולן הוא על קביעת הזמן להשגה, דיוק במה רוצים לבדוק כשהמטרה הושגה וכן היכולת להשיג את המטרה בזמן שנקבע. הערכה של יכולת ההשגה, נשענת על היכרות עם מצבים דומים ועם המטופל עצמו וקצב התהליך השיקומי שעשה עד כה.  

במחקר גדול בצפון אמריקה נשאלו משפחות  מה הם הדברים החשובים להם ביותר עבור הילדים שלהם, סיכום המחקר מדגיש את "המילים החביבות עלי" ( להפוך ללינק לדף למטה) מילים אלו מייצגות את נקודות המפתח בהתפתחות הילד: "משפחה", "חברים" "עתיד" "כיף" "כושר" "תפקוד". בבחירת המטרות הטיפוליות בגילאי הילדות מומלץ לבחון כיצד אנו מקדמים את הילד ותומכים ביכולותיו  להשיג ולשמר חברויות, להיות חלק פעיל ושווה במשפחה, לפתח מיומנויות לעתיד טוב יותר, לחוות כיף והנאה, לרכוש תיפקודים ולהיות בכושר שמייצג בריאות. המטרות הנבחרות צריכות להכתב באופן שניתן יהיה לבחון בסיום הזמן, האם המטרה הושגה, וכך לבחון אם המטרה מתאימה או שיש להחליפה.

כל המטרות שנקבעות לאורך התהליך הטיפולי צריכות לתת מענה לחזון- לשאיפה העתידית שאליה המשפחה מעוניינת להגיע. השאיפה הטיפולית היא אותו "איחול" שאנו מאחלים לילד להגיע בבגרותו ומתייחסת למרכיבים של איכות החיים- הבריאות הפיזית, הבריאות הנפשית, היכולת להשתלב בעבודה, והיכולת להיות חלק ממשפחה וקהילה. לכל משפחה ומטופל חזון מעט שונה, חזון שתלוי באמונות ובתרבות של החברה אליה המטופל שייך. שיחה משותפת בין המטפלים למשפחה על החזון יכולה לעזור לבחור מטרות מתאימות ומדויקות למטופל. מטרות שייקחו בחשבון את האמונות והשאיפות לצד האמצעים הקיימים והיכולות הגופניות של הילד.

עם התקדמות המחקר בתחום ההשתתפות, עולה ההבנה  אצל חוקרים, מטפלים ומשפחות רבות שהמוקד בו רוצים לראות שיפור כבר בגיל הילדות הצעיר הוא ההשתתפות. הרצון לקדם את ההשתתפות נשען על מחקרים שמראים שככל שהילד יותר משתתף בפעילויות המשפחה והחברה בשנות ילדותו, כך עולה הסיכוי שיהיה בוגר עם יכולות השתתפות. הבנה זו עומדת בבסיס קבלת ההחלטות בבניית מערכות חינוך משלבות ומכילות. בעבר הייתה נפוצה הדעה שיש לטפל ולתקן את הקושי- הליקוי ההתפחותי. וש"תיקון" זה יפתור מעצמו את כל הקשיים בשילוב החברתי.  מחשבה זו אופיינית למודל הטיפולי- רפואי ופחות מקובלת כיום. ההבנה היא שאין "אדם מושלם" ללא הגבלות וליקויים. השאיפה כיום היא לחברה "מושלמת"  כזו שיודעת להכיל בתוכה גם את השוני בין האנשים. גם אם השוני מגביל את האדם בתנועה או בתקשורת או בהבנה. 

כיוון שמטרה מדויקת משיגה תוצאות יותר טובות לתהליך הטיפולי, מומלץ לקבוע מטרות שהן במהותם מטרות השתתפויות. לדוגמא עדיפה מטרה של משחק כדור משותף עם חבר על פני מטרה של זריקה ותפיסה של כדור. ההתייחסות בתוך המטרה אל השתתפות בפעילות חברתית תכוון את המטפל לתרגול והדרכה שיקדמו פעילות זאת. לעומת מטרה שבה הילד ישיג מסירה ותפיסה אבל הניסיון מלמד שעצם השליטה בפעולה לא יעבור באופן אוטומטי לתפקוד חברתי השתתפותי. דוגמא נוספת: מטרה של הפקת מילים בודדות מול מטרה של שימוש במילה להעברת מסר לבן משפחה/חבר.    

תפקודי הגוף חשובים לבריאות הפיזית, יכולות רכישת ידע ויכולות שמאפשרות ביצוע פעילויות. לדוגמא, יכולת ליישר את הברך תאפשר עמידה זקופה, כוח להחזיק חפץ יאפשר הבאתו של החפץ לפה, תפקודי ראייה יאפשרו התמצאות במרחב הדורש זאת וכך הלאה.  למרות שהקשר בין תפקוד הגוף לפעילות ולהשתתפות הוא לא מוחלט, תפקודי גוף טובים מאפשרים בריאות פיזית טובה יותר.
לרוב בגילאי הילדות יבחרו הרבה משפחות ומטפלים מטרה שמתייחסת לשיפור התפקודים. בגיל הצעיר עוד לא ידועה לגמרי מידת הפגיעה בתפקודי הגוף וקיימת לגוף יכולת פיצוי גדולה יותר. יכולת שמאפשרת יותר השפעה על הליקויים. עם הגדילה של הילד יודעים יותר על מה ניתן להשפיע ומה בתפקודי הגוף הוא עם פגיעה יותר קשה ופחות מגיב לטיפול. הבנת האבחנה שניתנה לילד מאפשרת להורה ולמטפל לדעת איזה מטרות כדאי לבחור- מטרות שסיכויי ההצלחה להשגתם גדולים יותר.     

לכל טיפול והתערבות צריכה להיקבע מטרה, מעקב אחריה יוכל להראות את התקדמות הטיפול והתאמתו למטופל. קידום ההשתתפות של הילד בחברת המשפחה והילדים בגיל הצעיר צפוי להשפיע על ההשתתפות שלו בבגרותו. כדאי לקבוע יותר מטרות שיקדמו את תהליך ההשתתפות. ופחות מטרות שעוסקות בתפקודי הגוף עצמם, כיוון שאלו לא תמיד מצליחים להשפיע על ההשתתפות. בדקו את עצמכם אם לילדכם יש מענה על  כל המילים "החביבות עלי" ( להפוך ללינק לדף למטה) "משפחה", "חברים" "עתיד" "כיף" "כושר" "תפקוד".

השתתפות – מושג הלקוח מתוך מרכיבי "מצב בריאות" שארגון הבריאות העולמי פירסם. המושג מתייחס לפעילות של ילד או בוגר בתוך הקשר חברתי. המושג בא להבדיל ביצוע פעולה לשם פעולה כדוגמת אכילה לצורך הזנה לבין פעילות בהקשר חברתי- השתתפות בארוחות משפחתיות/ חברתיות. דוגמא נוספת היא צעידה כפעילות לעומת הליכה אל מקום פעילות פנאי או עבודה. 

תפקודי גוף – מושג הלקוח מתוך מרכיבי "מצב בריאות" שארגון הבריאות העולמי פירסם. תפקודי הגוף מתייחסים לתפקודים של מערכות הגוף כדוגמת מערכת הנשימה, מערכת העיכול, מערכת העצבים, מערכת השרירים והשלד. פגיעות וליקויים בתפקודי הגוף יכולים להיות זמניים כמו שבר בתאונה או קבועים כמו פגיעות לאחר שבץ מוחי. חלק מהפגיעות אינו משתנה בחומרתו וחלקם מחמיר עם השנים כדוגמת מחלות ניוון שרירים. תפקודי הגוף יכולים להיות מושפעים מטיפול ואורח חיים וסביבה, במצבים רבים, לדוגמא פגיעה גנטית או פגיעה במערכת העצבים לא ניתן בטיפול לבטל את הליקויים ולהחזיר את המערכת לתפקוד "רגיל".    

התפתחות – תהליך טבעי שבו הגוף ומערכותיו עוברים שינויים באופן תפקודם, התהליך מושפע מהסביבה אך יש לו חלקים פנימיים- אורגנים שקשורים בהתפתחות מערכת העצבים, והפעלה של מנגנונים בהתאם לגיל הילד. נהוג להתייחס למספר תהליכי התפתחות מקבילים, ביניהם התפתחות מוטורית, התפתחות שפתית, התפתחות חברתית, התפתחות מינית, התפתחות קוגנטיבית, 

מקצועות בריאות – מקצועות שמשרד הבריאות הכיר בהם בחוק כמקצועות טיפוליים שמקדמים את בריאות האדם, במקצועות אלו יש פיקוח מחמיר על תהליך ההכשרה וההסמכה ויש צורך בקבלת רישיון מטעם משרד הבריאות כדי לעסוק בהם. מקצועות הבריאות הנותנים מענה טיפולי התפתחותי הם: קלינאות תקשורת, דיאטנות, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ופסיכולוגיה.