מוגבלות שכלית התפתחותית (מ.ש.ה) מוגדרת ע"פ הגדרת ארגון הבריאות העולמי, כ"מצב של הפסקת או אי השלמת ההתפתחות השכלית המאופיין בפגיעה בשניים או יותר מתחומי המיומנויות ההסתגלותיות הבאות: תקשורת, תפקוד עצמי יומיומי, כישורים חברתיים, ניצול משאבים קהילתיים, ניהול עצמי, בריאות ובטיחות, כישורים אקדמיים, ניצול שעות הפנאי ועבודה הבאות לידי ביטוי במשך תקופת ההתפתחות, בכל רמות האינטליגנציה", ואשר מופיעות לפני גיל 18 (Harris, 2006).
ילדים עם אבחנה של מ.ש.ה. נאלצים להתמודד עם מגוון של מגבלות תפקודיות על רקע קוגניטיבי, פיזי, נפשי ותחושתי, מעבר לאבחנה של מ.ש.ה. ולמרות שהם מהווים כ-1.5% מאוכלוסיית העולם (Larson, et al., 2001), ההתייחסות אליהם היא כאל קבוצת מיעוט.
ילדים אלו מקבלים טיפול רפואי כמעט כפול ע"י רופאים ובתי חולים בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, יותר ממחצית מהם משתמשים בתרופות על בסיס יומיומי, הם סובלים מבעיות פסיכיאטריות ובעיות שינה ביחס כפול כמעט מאשר אנשים ללא מ.ש.ה. ומציגים גם בעיות רפואיות נוספות כגון: אפילפסיה, בעיות נוירולוגיות, לקויות סנסוריות, אוסטיאופורוזיס עם נטייה מוגברת לשברים, בעיות שריר ושלד אנומליות מולדות, הפרעות הורמונאליות, היפותירואידיזם ובעיות עור (Borntrager, 2005).
בנוסף חלק מן הילדים עם מ.ש.ה אף מציגים התנהגויות מאתגרות המקשות על הצוות הרפואי ועל חולים אחרים להתמודד עם המטופל (Changing Attitudes, 2005). למרות שישנם רק מעטים הטוענים כי אנשים ללא מ.ש.ה. הנם בעלי ערך רב יותר מאשר אלו המאובחנים עם מ.ש.ה (Vehmas, 1999), עדיין ברוב הארצות כיום אין תוכניות מובנות המלמדות את אנשי מקצועות הבריאות כיצד להתמודד עם מגוון האתגרים שמציגה אוכלוסייה זו בפני המטפל.
הצרכים הרפואיים והתפקודיים הרבים של אוכלוסייה זו, ומגוון הסינדרומים המרכיבים קבוצת ילדים זו מחייבת את המטפל במקצועות הבריאות להתייחסות יחידנית שתאפשר התמודדות ומענה למגוון הייחודי של מגבלותיו. קשיים אלו והמורכבות הטיפולית של כל ילד וילד מחייבת את המטפלים בהם לעבודת צוות שתאפשר את קידומם במכלול הקשיים שילדים אלו והוריהם נאלצים להתמודד ברמה המערכתית והיומיומית.
