בשנים האחרונות מתחדדת תפיסת הקהילה המקצועית וההבנה ההורית אודות חשיבות עבודה רב צוותית במרפאות המטפלות בתינוקות ובילדים, ובמסגרות העוקבות אחר צמיחה פיזית, התפתחות שכלית ורגשית. פעמים רבות הרופא ההתפתחותי, רופא הילדים (שהינו באופן שכיח בעל הכשרה בתחום הנוירולוגי) או רופא משפחה בקהילה הינו התחנה הראשונה הפוגשת את הילד ואת משפחתו, ועל כן מזדמנת לו האחריות להכרות כללית והתרשמות אודות הצרכים המגוונים של הפרט ומשפחתו. על אף שסיבת הפנייה ברובד הגלוי הינה לרב רפואית, פעמים רבות הסיבה הסמויה יותר המתגלה בשיח מעמיק שהינו קריטי להצלחת הטיפול ברב-מקצועי הינה אחרת; תפקודית (אצל הילד או בסביבתו), רגשית, בין-אישית או ביטוי לדינאמיקה מאתגרת במכלול המשפחתי.
כפסיכולוגית התפתחותית המרכזת מרפאת האכלה רב מקצועית לתינוקות וילדים (המהווה תת יחידה במרכז לטיפול בילדים עם מחלות כרוניות) אני מזהה מצבים הדורשים התערבות פסיכולוגית. הניסיון מלמד כי הסתכלות מקצועית ומעמיקה של צוות רפואי או פרא-רפואי עשויה לסייע בחיבור מבעוד מועד לגורם פסיכולוגי מיומן. בחרתי לשתף בנקודות מרכזיות ושכיחות מניסיוני הקליני והניהולי.
בסעיפים הבאים אתייחס למספר מצבים ותיאורים שכיחים במטרה לחדד את ההסתכלות הרפואית על מכלול ההיבטים ולהתאמן בהפניה מבעוד מועד לגורם פסיכולוגי מאבחן, מייעץ ומטפל.
במשפחה ישראלית טיפוסית מצב בו שני ההורים עובדים הינו שכיח וגורר ליווי קטינים לטיפול על ידי אחד ההורים, אולם לרב במהלך טיפולי מתמשך הצוות המטפל זוכה להכיר את שני ההורים ולעיתים גם אחים המתלווים.
לכן, היעדרות שיטתית של אחד מהורי המטופל הצעיר מעלה שאלות לגבי המעורבות הרגשית של ההורה, תפקודו ויכולתו להתקשר עם ילדו. מנגד, הגעה תדירה מן המומלץ למרפאה משקפת לעיתים העצמת הבעיה הרפואית או התמקדות בתכנים השוליים להצלחת הטיפול. במקרי קיצון יתכן דיווח לא אמין או חבלה בהצלחת הטיפול. טיפול רפואי במקרים אלו מחייב טיפול פסיכולוגי על מנת לא להחמיץ את שורש הבעיה.
טיפול יעיל ומקדם תלוי בשקיפות ובדיווח גלוי ומחייב אינטייק (תהליך הכרות בו מדווח ונרשם מידע רלוונטי למעקב ולהצלחת הטיפול). לרב ההורים מגלים הבנה ומשתפים פעולה בשיח פתוח המתנהל ברגישות ובהתאמה לסגנון המשפחה. אולם לעיתים עולים אתגרים אצל משפחות מסוימות משום תחושת ערפול של "סוד בחדר הטיפולים".
במצבים אלו עולה חשד למסרים גלויים או סמויים אודות חשדנות כלפי המערכת הרפואית, קואליציות במשפחה או הסתרה כדפוס כללי. אף המטפל עלול לחוש איסור לדבר על נושאים רגישים ולהתמזג עם גישת ההשתקה ללא מודעות. נטיית השתקת הזולת במשפחה מזמנת הבנה פסיכולוגית של הדינאמיקה. במצבים אחרים בהם ההורה גלוי ומשתף, המטפל עדין עלול לחוש ערפול משום נטיית חלק מההורים להוביל את השיחה למקום סבוך ולהציג סתירות. לעיתים ההורה נוהג באופן מניפולטיבי וליווי פסיכולוגי נדרש להצלחת הטיפול הכולל.
כל ילד זקוק לגורמי אהבה "ללא תנאי" להתפתחות רגשית מיטיבה, אולם לעיתים דווקא המטפל מובל לתפקיד הסנגור של הילד. זאת במצבי ביקורת הורית ושיפוטיות מתמידים. עבודת הפסיכולוגית תכוון להתפעלות הורית, הנאה הדדית וחיזוק התפיסה ההורה את עצמו. במקרים אחרים בהם דיווח ההורה אודות הילד הינו חיובי אולם האפקט אינו הולם את התוכן, יתכן חשד לנתק רגשי מצד ההורה, מצבי דיספוריה וליקוי בהתקשרות. טיפול פסיכולוגי יתמקד באיכויות קשר, משחק והאכלה.
פערי תפיסה וסתירות מהווים נושא שכיח ומזמנים הבנה פסיכולוגית. יתכן פער בדיווח שני ההורים, או פער בין "הילד המתואר" על ידי ההורים לבין "הילד הנצפה" על ידי הקלינאי. הפער עשוי להיות אף בתיאור הפיזי של הילד ("הוא נורא רזה") ולשקף ביטויים של חרדה עד כדי פוסט טראומה עקב התערבויות רפואיות שהותירו תכנים רגשיים שטרם עובדו. כאשר התמונה המתוארת עמוסה ביחס למציאות עולות שאלות לגבי היות המטופל Identified Patient ("שעיר לעזאזל") עליו מושלכים תכנים לא מעובדים השייכים לרובד האישי, הזוגי או ההורי של המבוגר.
