במסגרת עבודתי כקלינאית תקשורת במכון להתפתחות הילד, אני פוגשת לא מעט הורים לילדים בגילאי שנה וחצי עד שנתיים וחצי, אשר פונים לאבחון עם חשש לקושי בשפה. ההורים מספרים שילדם עדיין לא מדבר, או שהוא אומר רק מילים בודדות. לרוב, ילדים מתחילים לומר את המילים הראשונות סביב גיל שנה, ולכן ההורים שואלים את עצמם האם לילד יש קושי בשפה ובתקשורת או שאולי מדובר על פער שייסגר מעצמו. ואכן הורים רבים מספרים כשהם מגיעים לאבחון עם ילדם ש"אני בעצמי לא דיברתי עד גיל 3 והיום אני מדבר מצוין" או ש"היא לא אומרת מילים אבל מבינה הכל". מחקרים מראים כי כ50% מהפעוטות שמאחרים ברכישה של מילים, אכן יסגרו פערים עד גיל 3 ללא התערבות מיוחדת. פעוטות אלו נקראים בספרות המקצועית Late talkers או Late bloomers. שם זה מעיד על כך שלא מדובר בקושי אמיתי אלא בהבשלה מאוחרת, כלומר מצב בו הילדים מתחילים להביע את עצמם מעט יותר מאוחר מהרגיל ללא קושי התפתחותי מיוחד. אך כיצד ניתן לדעת אילו פעוטות יסגרו את הפער ללא התערבות ואילו יצטרכו טיפול? כדי לענות על שאלה זו יש להסתכל על התמונה ההתפתחותית הכללית ולבחון את התחומים הבאים – . 

שמיעה – לפני כל בירור אחר, יש לבדוק האם השמיעה תקינה. כדי לבדוק זאת, יש לפנות לבדיקת שמיעה במכון שמיעה. פעוטות וילדים צעירים סובלים לעיתים מהצטברות של נוזלים באוזניים. נוזלים אלו עלולים לגרום לירידה בשמיעה שניתנת לטיפול בקלות יחסית. במקרים נדירים יותר, עלולים להתגלות גם מצבים נוספים המשפיעים על השמיעה כמו ירידה עצבית הדורשת תהליך שיקום שמיעה. במידה והילד אינו שומע טוב, הוא נחשף פחות לשפה והדבר עלול להשפיע על יכולת השימוש שלו במילים. 

שימוש בכוונות תקשורת – תינוקות ופעוטות יוצרים כבר מגיל צעיר תקשורת עם הסביבה על ידי יצירת קשר עין (מבט המכוון לעיני ההורה), פניה לאדם אחר כדי להשיג ממנו משהו (למשל לגרור את העגלה לכיוון הדלת תוך מבט לעבר ההורה כדי לסמן שרוצים לצאת החוצה) או פניה לאדם אחר כדי לשתף אותו בפעילות (למשל לשחק בקוביות, להסתכל לכיוון ההורה כדי לוודא שהוא רואה, להראות לו את הקובייה ולהמשיך לשחק). כשמתחילה רכישה של מילים, הילד צריך להבין שביכולתו להשתמש במילה כדי להשיג מטרה (להצביע על בקבוק, להגיד "בקבוק" ולקבל אוכל) או לשתף את הסביבה בחוויה (להצביע ולהגיד "כלב" כדי להסב את תשומת הלב של ההורה לכך שיש כלב בחוץ). כאשר איננו רואים את ההתנהגויות התקשורתיות הללו, חשוב להתייעץ עם גורם מקצועי.

משחק – כדי לשחק במשחק דמיוני (למשל האכלת בובה ב"כאילו", הסעת בובה בעגלה) וכדי להשתמש במילים נדרשת יכולת הסמלה, כלומר, יכולת להבין שאפשר לבטא רעיון באמצעות סמל. בתחום השפה, מדובר על ההבנה שמילה יכולה לסמל חפץ או רעיון (למשל, להבין שרצף הצלילים ב-ק-ב-ו-ק מסמל מיכל בצורת גליל שמכיל אוכל, ורצף הצלילים כ-ל-ב מסמל חיה בעלת ארבע רגלים שנובחת ומכשכשת בזנב). בתחום המשחק, מדובר על ההבנה שחפץ יכול לייצג חפץ אחר (למשל לקחת קובייה ולהשתמש בה כאילו שהיא טלפון). יכולות השפה והמשחק קשורות אחת לשנייה בגילאים הצעירים (עד שנתיים בערך) ולכן ניתן לצפות שכאשר יכולת ההסמלה מופיעה במשחק, קיימת בשלות גם להופעה של מילים ראשונות, ובכיוון השני, כאשר מופיעות מילים ראשונות צפויה להופיע גם התחלה של משחק דמיוני. אם אנחנו רואים שהילד משחק ומשתמש בחפצים בצורה דמיונית ויצירתית, ומצד שני עדיין אינו אומר מילים, אנו משערים שקיימת יכולת הסמלה למרות שהיא עדיין לא באה לידי ביטוי בתחום השפתי. במידה ואין הופעה של מילים ואין גם הופעה של משחק דמיוני, יש צורך לבצע אבחון מעמיק ולחשוב על התערבות טיפולית.

שימוש במחוות (ג'סטות) – היבט נוסף שיכול להעיד על יכולת הסמלה הוא השאלה האם הילד משתמש במחוות. למשל, האם הוא משתמש בהצבעה כדי להראות במה הוא מעוניין, האם הוא משתמש במחוות ספציפיות כמו למשל נפנוף לשלום כשאומרים "ביי ביי". המחווה היא תנועה שמסמלת משמעות, בדיוק כמו מילה. ישנם ילדים שמשתמשים במחוות רבות לפני שהם מתחילים להשתמש במילים. במקרה בו הילד משתמש במחוות כדי להביע את עצמו, ועדיין לא משתמש במילים, ננסה להבין מהו הבסיס לקושי – האם הוא נובע מקושי בהפקה של צלילי הדיבור, האם הוא נובע מהימנעות וקושי בהיבט הרגשי, או נובע מקושי מתחום אחר. לאחר שנברר מה ההסבר לקושי, נשקול איזו התערבות נדרשת.  

הבנת שפה לעומת הבנה בתוך פעילות – חשוב לברר האם הפעוט מבין שפה, כלומר מבין את המילים שהוא שומע מהסביבה, או שהוא מבין באופן כללי את ההתרחשות ומסיק ממנה מסקנות. אצל פעוטות רבים נראה כי הם מבינים היטב, גם כשהם מאחרים להפיק מילים, אבל הדבר לא מעיד בהכרח על כך שהם מבינים את המילים שנאמרות. כך למשל, הורה אומר לילד "תן לי כדור" תוך כדי שהוא מסתכל על הילד, ואח"כ מצביע על הכדור, מסמן עם היד תנועה של הבאה ומתבונן על הכדור, והילד נותן לו את הכדור. זה לא אומר בהכרח שהילד מבין את משמעות המילה "כדור", אלא שהוא שם לב למסר שההורה משדר ולכיוון אליו ההורה מביט ומצביע. מההתרחשות הוא מסיק שההורה רוצה לקבל את הכדור. כדי לבדוק האם הילד מבין את המילים ולא רק את הרעיון הכללי, צריך להפחית את הרמזים הסביבתיים. כך למשל, במקרה שתואר, ההורה צריך להגיד את המסר "תביא את הכדור" בלי התוספת של המבט, ההצבעה והמחווה. אם הילד יביא את הכדור, נוכל להסיק בצורה טובה יותר שהוא אכן מבין את המילה "כדור" ואת ההוראה של ההורה. כלומר, שהוא הבין את המילים ולא רק את הסיטואציה.

ילדים שעדיין אינם מפיקים מילים יכולים למצוא דרכים אחרות להביע את עצמם, ולכן התבוננות כוללנית על התחומים השונים מאפשרת לקבל החלטה האם יש צורך בהתערבות מקצועית. מצבים בהם קיימת ירידה בשמיעה בגלל נוזלים יחייבו מעקב של רופא אא"ג. במידה וקיימת ירידה קבועה בשמיעה יש צורך בעזרה והתערבות. במצבים בהם קיים קושי בתחום התקשורת, מומלץ לבצע אבחון מעמיק של צוות רב מקצועי במכון להתפתחות הילד ולהתחיל בטיפול. במצבים בהם יש איחור ברכישת מילים לצד איחור במשחק, בשימוש בג'סטות ובהבנה של שפה מומלץ לבצע אבחון מעמיק יותר ולשקול צורך בטיפול או הדרכת הורים. במידה וכל התחומים שתוארו אכן קיימים והאיחור ממוקד רק בהפקה של מילים, יש סיכוי רב יותר לצמצום פערים ללא התערבות.

גם אם נוצר הרושם שכל תחומי ההתפתחות תקינים, והאיחור ממוקד בהבעה של מילים, עדיין צריך לשקול האם יש צורך בהתערבות. ישנם פעוטות שמצליחים להסביר ולהביע את עצמם גם ללא מילים ומתקשרים מצוין עם הסביבה. לעומתם ישנם פעוטות שמתוסכלים מכך שהסביבה אינה מבינה אותם. ישנם הורים שהאיחור מלחיץ אותם וגורם להם ללחוץ על הילד (לשאול אותו הרבה שאלות כמו "מה זה?" כדי להביא אותו לדבר), לעומת הורים רגועים יותר, שמאמינים שהדיבור יגיע בזמנו ואפילו נהנים מכך שהילד דומה להם מבחינת ההתפתחות (זוכרים את אלו שהתחילו בעצמם לדבר בגיל 3?). כאשר הרושם הוא שקיים תסכול, או לחץ מהאיחור, עלול להיווצר מעגל שלילי בו הילד פחות רגוע, ההורים לחוצים ומציפים בשאלות, הילד נלחץ עוד יותר ולבסוף אפילו נמנע במצבים שבהם דורשים ממנו להביע את עצמו. במקרים כאלו, כדאי לשקול התערבות קצרה של הדרכה להורים כדי שלא יהיו מחירים רגשיים. בהדרכה, נחשוב על התערבות שתגרום לעידוד של הפקות מילוליות.

כדי לעודד את התפתחות השפה של הילד, צריך לאזן בין שני מרכיבים – הדיבור והשתיקה. מצד אחד, אנחנו רוצים לדבר כמה שיותר, לחשוף את הילד לאוצר מילים חדש, למשפטים ארוכים, לסיפורים, ומצד שני, אנחנו רוצים להשאיר מקום עבור הילד כדי שגם הוא יוכל לדבר. בדומה לשיחה, בה אחד מדבר והשני מקשיב בתפקידים מתחלפים, כך גם עם התינוק, הפעוט והילד הצעיר – לפעמים מדברים ולפעמים שותקים ונותנים מקום לילד להתבטא, ליזום שיחה או להשיב. הדבר נכון לגבי תינוקות, אצלם ה"שיחה" היא יותר במשחקי קולות והפקות של צלילים, לגבי פעוטות, אצלם השיחה תתבטא במילים בודדות, ולגבי ילדים, מתבגרים ובוגרים. ככל שהשפה מתפתחת, אורך המבעים ואורך השיחה גדלים גם כן. 

העקרונות הבאים נכונים לשלב בו לילד אין עדיין מילים, או שיש לו מילים מועטות, אבל נכונים גם לשלבים מאוחרים יותר בהתפתחות השפה – 

עקרון 1 –  להפחית שאלות – כאשר ילד מאחר ברכישת מילים, לפעמים יש רצון לעודד אותו לדבר על ידי שאלת שאלות ("מה זה?") או בקשה ממנו שיחזור על מילה ("תגיד…") או אפילו התעקשות (אם לא תגיד לי מה אתה רוצה אני לא אוכל לתת לך"). חשוב להבין שילד שיש לו את היכולת לדבר, יעדיף לדבר. לכן, אם הוא אינו מדבר, כנראה שעדיין אין לו את היכולת. אם נשאל את הילד שאלות רבות כשהוא במצב בו אינו יכול לענות עליהן, או אם נבקש ממנו לחזור על מילה כשהוא אינו מסוגל לחזור עליה נביא את הילד למצב של תסכול, כי באופן בסיסי, הילד מאד רוצה להשביע את רצון הוריו. למעשה בניגוד למשפט הידוע, פה נכון לומר כי "אין לא רוצה, יש עדיין לא יכול". המטרה שלנו להפחית מצבי לחץ, שאלות ודרישות. 

עקרון 2 – לחשוף לשפה – במקום לשאול שאלות, אנחנו יכולים לדבר עבור הילד ולהמליל עבורו את המתרחש. למשל כאשר הוא משחק, אפשר ללוות את המשחק בתיאור של הפעולות שעושים במשחק (עכשיו אתה בונה בקוביות, קובייה ועוד קובייה, הנה, בנית מגדל, עכשיו אני אניח קובייה על המגדל). כאשר הילד מנסה להסביר את עצמו ללא הצלחה, אפשר לתת לו מספר אפשרויות ("אני רואה שאתה רוצה משחק, אתה רוצה את הכדור או את הבובה?") כדי שיוכל להצביע על האפשרות שרצה ואולי אפילו לחזור אחרי ההורה בחיקוי.  

עקרון 3 – לחשוף לשפה במהלך פעילויות יומיומיות וחזרתיות – כאשר ילד נמצא בפעילות שמוכרת לו, יותר קל לו ללמוד במהלך הפעילות דברים חדשים. בנוסף, המוחשיות עוזרת ללמידה. לכן פעילויות כמו ארוחה, רחצה באמבטיה או התארגנות בבוקר הן הזדמנויות מצוינות לחשיפה למילים חדשות. למשל, סיטואציה של אמבטיה יכולה לאפשר דיבור על חלקי גוף ("עכשיו נסבן את הבטן, עכשיו את היד, עכשיו את הגב), על הפכים (חם-קר, רטוב-יבש, נקי-מלוכלך), על פעולות (נרחץ, נסבן, נחפוף, ננגב). 

עקרון 4 – לייצר מקום בשיחה עבור הילד – גם כאשר אנחנו מדברים ומלווים את ההתרחשות בתיאור ובדיבור, חשוב להשאיר מקומות של שתיקה. הנטייה שלנו היא למלא את חלל האויר במלל, במיוחד כאשר השותף (במקרה זה הפעוט המאחר בדיבור) שותק. אם נחכה, ונשאיר את המרחב פנוי, הדבר יכול לגרום לכך שהאחריות למילוי החלל בשיחה תעבור לילד ותעודד אותו לדבר.

עקרון 5 – לתת פרשנות להפקות של הילד – כל הפקה קבועה של הילד שנאמרת באותה צורה באותו הקשר נחשבת למילה, גם אם היא לא מילה מדויקת בלשון המבוגרים. לכן, במקומות בהם הילד מפיק קולות, או צלילים, מומלץ לתת להם פרשנות כאילו שנאמרה מילה. כך למשל, אם הילד אומר "ba", ההורה יכול להתייחס לכך כאילו אמר "אבא". מתן חיזוק עקבי להפקה הזו יגרום לילד להבין שיש לה משמעות ולהשתמש בה בהקשרים מתאימים (כשהוא רוצה לקרוא לאבא), כך שהיא תהפוך בעצם למילה גם מבחינתו וגם מבחינת הסביבה. החיזוק יכול להיות חזרה על המילה שמשערים שהילד אמר בצורה המלאה שלה, או תגובה שתראה לו שלמילה יש משמעות (למשל ילדה שאמרה "דו" ואמא מגישה לה כדור ואומרת "כדור").

שמירה על העקרונות הללו, תפחית את הלחץ שיש על הילד, תחשוף אותו לאוצר מילים חדש, תפרש לו את העולם בו הוא פועל ותיתן לו מקום ואפשרות לבטא את עצמו במידה וירצה. החיזוק להפקות שלו יגרום לו להתייחס אליהן כמילים. בטווח הארוך השאיפה היא שהוא יתחיל גם לחקות את המילים שהוא שומע, ירכוש יותר ויותר מילים והשפה שלו תתפתח.