הפרעה שפתית הפוגעת ביכולת הילד להפיק דיבור. מדובר בקושי למקם באופן עקבי את איברי ההיגוי להפקת צלילי דיבור ולצרפם להברות ומילים. לעיתים קרובות הילד מסוגל להפיק צליל או מילה בזמן מסוים, אך לא יהיה מסוגל לומר זאת שוב כשהוא רוצה (כלומר, נשמע שיבושים בלתי עקביים). כיום לא ידוע מהו בדיוק הליקוי או מה גורם לו.
אצל ילדים צעירים עם דיספרקסיה, מגוון צלילי הדיבור מצומצם. זה אומר שהילד משתמש במעט צלילים באופן אוטומטי, ולכן שכיח לראותו משתמש בהברה פשוטה (כגון: "דה") המסמלת כמעט כל דבר. במידה ולילד יש מספר עיצורים שונים, המאפיין העיקרי יהיה חוסר עקביות. יתכן שיצליח להגות ב, כחלק מהמילה "אבא", אבל לא יצליח להפיק אותו במילה אחרת כמו "בלון".
יתכן והילד מסוגל לומר מילים בודדות וקצרות באופן תקין, אך כאשר הוא משתמש ברצף של שתיים-שלוש מילים, הוא משמיט חלק מהמילה. חוסר העקביות יכול לגרום לבלבול הן אצל הילד והן אצל ההורה. הילד לומד שאינו יכול לסמוך על עצמו שיוכל לתקשר ולהעביר את רעיונותיו בצורה טובה, ויתכן שההורה יתחיל לתהות אם ילדו סתם "עצלן". באופן כללי ניתן לומר שככל שהמבע ארוך יותר כך הדיוק נפגע.
חרדה עלולה להשפיע על יכולת הילד לדבר בצורה טובה. יתכן והילד יוכל לומר מילה או מבע בצורה טובה במצב רגוע, אך כשהוא "עומד על הבמה" ומתבקש- "תגיד לסבתא…" התכנון המוטורי הנדרש לאמירת המילה או המבע אינו נגיש, והילד נכשל.
פעמים רבות הורים מתארים כי הילד "איבד מילים", כלומר מילים שאמר בעבר כבר אינן נאמרות. זוהי דוגמא נוספת לכך שהתוכנית המוטורית למילה זו אינה זמינה לילד.
חשוב לפנות לטיפול קלינאית תקשורת מוקדם ככל האפשר. יש להבין כי הטיפול אינו מהווה "תיקון מהיר". רוב הילדים הדיספרקסים יהיו בטיפול ממושך, אך עם זאת רובם יתקשרו לבסוף באופן מילולי ותקין (למעט מקרים בודדים של אפרקסיה, בה לא ניתן להפיק דיבור ויש צורך בתקשורת תומכת וחליפית).
