דו לשוניות היא תופעה נפוצה בארצות הקולטות מהגרים ועליה. ילד נחשב דו לשוני כאשר חשוף כבר מהשנים הראשונות לשתי שפות במקביל. לעתים שני הוריו דוברים שפות שונות ולעתים נחשף הילד לשפה נוספת באמצעות מטפל/ת ו/או מסגרת חינוכית.
ילדים החשופים לשתי שפות במקביל עלולים להתחיל לדבר מאוחר יותר מילדים חד לשוניים בני אותו גיל. איחור זה איננו מדאיג כשלעצמו, כיוון שילדים דו לשוניים בעלי שפה תקינה ישלימו את הפערים השפתיים בכוחות עצמם, ללא התערבות של קלינאי התקשורת.
חשוב להדגיש, כי דו לשוניות איננה פוגעת ביכולות השפתיות של הילד, אלא אף מקדמת את המודעות של הילד לשפה ומשפרת את יכולותיו הקוגניטיביות.
המחקרים של השנים האחרונות מראים כי גם במקרים של ילדים לקויי שפה, אין דו הלשוניות פוגעת
ביכולותיהם ההבעתיות וכיום ממליצים להורים של ילדים דו לשוניים להמשיך את החשיפה לשפת האם במסגרת הבית.
שפת אם עשירה ותקינה מהווה בסיס חשוב, עליו תירכש השפה השנייה של הילד.
ליקויים בשפת האם יצביעו ככל הנראה גם על ליקויים עתידיים בשפה השנייה. לעקביות החשיפה לשפה חשיבות רבה וקלינאי התקשורת ממליצים כי כל דובר יקפיד להשתמש בשפה קבועה מול הילד ושהילד ימשיך לקבל דגמי שפה מגוונים אך קבועים– כך למשל, בגן הילד חשוף באופן קבוע לשפה אחת, ובבית- אם האב דובר עם הילדים עברית והאם – ספרדית, עליהם להשתמש באופן עקבי באותה השפה כשהם משוחחים עם ילדיהם ולא לערבב בין השפות.
כאשר קיים חשש כי התפתחות השפה איננה תקינה, וכן כאשר הילד מגיע לגיל שנתיים ועדיין אין לו 50 מילים בשפה העיקרית יש לעבור אבחון אצל קלינאי תקשורת, במידת האפשר בשפה בה הילד שולט באופן מרבי
