בבדיקת השמיעה (ראה מסגרת), תיבדק רמת השמיעה (סף שמיעה) שעל פיה ניתן יהיה לדעת מהי חומרת הליקוי ומהו אופיו. רמת הליקוי יכולה להיות קלה, בינונית, חמורה או עמוקה. הרמה נקבעת על פי ספי השמיעה של תדירויות הדיבור, וההגדרות האלו הן המקובלות מבחינה מקצועית בקרב קלינאי התקשורת והרופאים. ליקויי שמיעה יכולים להיות משלושה סוגים:
ליקוי תחושתי- עצבי: ליקוי בלתי הפיך, שמקורו באוזן הפנימית (השבלול) או בעצב השמיעה.
ליקוי שמיעה הולכתי: ליקוי שמקורו באוזן התיכונה ובמקרים רבים הוא הפיך. האוזן התיכונה היא החלל שנמצא מאחורי עור התוף, לפני המעבר לאוזן הפנימית, וכשהוא מתמלא בנוזלים למשל, הדבר עלול לגרום לירידה בשמיעה. ברגע שאלו ינוקזו או ייספגו, השמיעה תחזור לקדמותה.
ליקוי שמיעה מעורב: ליקוי שהוא גם תחושתי-עצבי וגם הולכתי. בליקוי כזה, המרכיב ההולכתי יכול להיות בר-ריפוי ואילו המרכיב התחושתי עצבי, לא.
תופעת הליקוי ההולכתי מאוד שכיחה אצל פעוטות החל מגיל שנתיים, בשל מבנהו של האיזור המחבר בין האף והלוע לאוזן התיכונה, וגם בשל ריבוי מחלות צינון. בדרך כלל, החל מגיל ארבע, חלים שינויים מבניים, שכיחות המחלות יורדת והתופעה פוחתת.
הורים רבים טועים לחשוב שאם הליקוי הוא הפיך, הרי שאין צורך לטפל בו. זוהי טעות, מכיוון שדווקא בגיל בו סוג הליקוי הזה הוא השכיח ביותר (בין גיל שנה לגיל 3), מתרחש השלב הדרמטי ביותר של רכישת השפה והדיבור. חשוב להבין שזהו מעין "חלון זמן" שלא ישוב, בו המוח נמצא בשלב בו הוא אמור לקלוט את מרבית מרכיבי השפה והדיבור וממש כמו ספוג הוא הסופג אליו באופן טבעי את הדיבור הנשמע סביבו. כך שתנאי הכרחי לקיום התהליך הזה, הוא שמיעה תקינה, ובהיעדרה עלול להיווצר איחור שפתי.
לכן, הורים אשר נתבשרו שילדם סובל מליקוי שמיעה הולכתי, אפילו קל, צריכים לפנות בהקדם לרופא א.א.ג. אשר ימליץ על הטיפול המתאים. דחיית הטיפול משמעה שהילד מתנהל בעולם עם אוזניים "סתומות" שאינן מאפשרות לו שמיעה תקינה ורכישת שפה ודיבור תקינים. במידה והטיפול לא פתר את בעיית השמיעה, רופא א.א.ג. וקלינאי התקשורת, ישקלו את הצורך בשימוש במכשירי שמיעה, אפילו אם לתקופת זמן מוגבלת.